אני רוצה לעשות את הדבר הנכון. להרגיש בפנים שזה הדבר הנכון, האמיתי שיבנה אותי ויצמיח אותי. אני מרגישה שאני גם קצת צריכה שהדבר הזה יהיה קשה. קצת.
איזו מערבולת... גליה סוחפים אותי כל פעם מחדש ולמה?
פחד? חשש? שניהם יחד?
אני מחפשת בעל. אני מחפשת סלע להישען עליו. מישהו שאוכל להתפשט מכל הקליפות שצימחתי לי כל השנים האלה. מישהו שירשה לי לבכות. בלי להפסיק. פשוט להוציא הכול. אני רוצה להרגיש אושר עילאי. אני רוצה לרצות להרגיש טוב. בפנים אני יודעת שאני רוצה להתחתן. נכון, המילה הזאת מוזרה לי, הייתי רוצה להיות בה בלי לומר אותה, אבל מתישהו צריך להתבגר ולהתגבר.
אבל דווקא עכשיו..? תמיד זה יהיה ב"אמצע" משהו. החיים חזקים מאיתנו, והם לרווחתנו (ולפעמים לצערנו) מייצרים לנו אירועים והתרחשויות, שבעטיין תמיד אפשר לומר:"לא עכשיו...בסוף הלימודים..אחרי גיל 22...אחרי גיל 24...אולי אחר כך..." ואחר כך מגיע אבל איתו עוד כמה תירוצים...
ואז כבר הלב מחוספס ושחוק, והחתונה נראית כחור שחור. איזו משימה שלא חפצים בה, איזשהו עול שנכנסים אליו מתוך אנחה.
אני רוצה גם להיאנח. רוצה להיאנח אנחת רווחה. להזיל דמעות של אושר, של שמחה, של התרגשות. להרגיש שמצאתי, שהאדם הזה עכשיו הוא שלי ואני שלו.
להתרפק עליו בלי בושה. לחבק אותו, בלי פחד פנימי שאולי הוא הולך, שאני לא יכולה להיות חלשה לידו או שאני חייבת לתת ולהעניק רק כדי שיישאר. אני אוהבת לתת זה בא מהלב. ישר מבפנים. זה עושה לי טוב.
גם אני רוצה משפחה "נורמאלית". גם אני רוצה שלבת שלי תהיה משפחה "נורמאלית" שהיא לא תצטרך להתבייש, ושלא ישאלו אותה שאלות כמו: "איפה אבא שלך ?ולמה לאימא שלך אין כיסוי ראש?" רוצה לחסוך לה את זה.
רוצה לאהוב מישהו חזק מכל הלב, ולא להיעלב מכל ניואנס בקול שלו. רוצה שיאהבו אותי שיצחיקו אותי (נשמע קצת אגואיסטי...)
כולם אומרים שהם רוצים שיקבלו אותם. אני דווקא רוצה שיעזרו לי להתעצב. אני מודה שאני לא בנויה לגמרי, ואני אוהבת לשמוע עוד דעות, אני לא מפחדת מזה. זה קוסם לי.
אני נלחצת מכעס. אני לא אוהבת את עצמי שאני כועסת. אני מפחדת ממה שאני נהפכת אליו שאני כועסת. משהו רע לא טוב, מנוכר עצבני.
רוצה להיות אמיתית... כל כך רוצה להיות אמיתית בלי חומות של הגנות פשוט אני ומה שבתוכי. גם אם חלק ממני מכוער.
אני לא יודעת אם הפחד מחתונה וממחויבות ייעלם כל כך מהר. אבל אני מרגישה שאני מתחילה לגבש בתוכי איזושהי החלטה. שאני רוצה להקים בית בישראל. אני לא רוצה להיות לבד. "אבל אני לא לבד. אני עם עצמי..." אבל העצמי הזה מתעצם ומתפשט ועוד מעט הוא לא יוכל לעשות מקום לעוד מישהו.
אני מנסה להגיד משהו שעוד לא שלם אצלי. אני לא יודעת אם יש בי כוחות להגיד אותו.
אתה חבר טוב. אהוב נפש. נפש עדינה שכמוך. אבל האם אנחנו צריכים להיות יחד? אולי אנחנו מרחיקים אחד את השני מהאושר האמיתי?
אני מרגישה צורך לשתף אותך אהוב יקר, בקצת ממה שעבר עליי מאז שפגשתי אותך. לא שמעתי צלצולים שראיתי אותך ואפילו לא ראיתי זיקוקים.
הגעתי עם המון חששות באותו יום ראשון וראיתי אור ולב. הרבה לב. בחור ביישן. שקט. ההפך הטוטאלי ממני ובכל זאת כל כך מושך, כל כך אמיתי. איך קינאתי בך שאתה כל כך יודע לבטא את הרגשות שלך. שאתה כל כך מזהה אותם, יודע בדיוק מה עובר עליך. ואני הרגשתי טירונית לידך.תלמידה שרק התחילה כיתה א' ואתה כבר בתואר שני. הפער בינינו היה עצום.
לאט לאט כיוונת אותי בעדינות הנעימה שלך. בשקט שלך. הראית לי איך אפשר לפתוח את הפקק הזה שבתוכי. איך להרפות, איך לפתוח את היד הקפוצה. לאט. ולא לפחד מזה, לא להיבהל. נתת לי יד לאורך השביל. נתת לי להרגיש בטוחה. למה עולות לי דמעות בעיניים שאני נזכרת? אולי כי זו הייתה תקופה לא פשוטה. תקופה של גילוי עצמי. והגילוי לא היה כולו נעים.החשיפה הותירה אותי לעיתים עם הרבה שאלות לא פתורות. פשטתי עוד שכבה ועוד שכבה. ולפעמים היה לי קר. כמה קר היה לפעמים.
במיוחד ברגעים שלא היית לצידי.
אולי אלו דמעות של התרגשות, של צמיחה מחודשת, של נגיעה בעצבים שאף פעם לא נגעתי והמגע זה מרטיט.
למה עולות לי דמעות? ולמה אני עוצרת אותן?
למה אני לא מסוגלת לתת דרור לרגש שבפנים?למה אני לא יכולה לשחרר אותך שחר?
מי את? ולמה את לא נותנת לי ללכת בעצמי?
וזה הפחד אולי הגדול מכולם. שלמרות כברת הדרך שעברתי, למרות ערמת הבגדים שהשלתי לאורך השביל, עדיין משהו אף פעם לא יהיה גלוי. במשהו אף פעם לא אעז לגעת. תמיד יהיה לי איזשהו חיץ בלתי מוסבר ביני לבין עצמי. ביני לבינך. אני מפחדת שאסתגר ואחזור לכל הדפוסים הישנים שאני כל כך רגילה אליהם, שהם כל כך נוחים לי. אנחנו מיודדים כבר הרבה שנים הם ואני. וזאת ידידות חונקת אבל עקבית. אני מזינה אותם בפחדים שלי והם מצידם מגוננים עליי מהעולם, מסתירים אותי. אני רואה ואינה נראית. העולם עובר לידי. ושחייבים לצאת אל העולם, זה יהיה במסווה של הבחורה הזאת עם השמחת חיים, נו זאת שמחייכת כל הזמן אתה בטח מכיר אותה היא תמיד תגיד "ברוך ד' הכול טוב!!!" זאת עם הסבלנות לאין קץ זאת שתמיד תסכים לעזור, הדוסית עם השרוולים עד לרצפה, שתמיד תהיה עם סידור ביד. זאת עם החיוך הזה שנראה כזה אמיתי, אחד כזה שנראה ממש שמח, שאף אחד לא חושב שיש משהו מעבר לכך. אף פעם אחד לא הצליח להגיע אליה. יש כאלה שחשבו שכן, שאולי עדיין חושבים... אבל הם לא הצליחו. אף אחד לא הצליח לגעת בשחר. אולי בגוף שלה. אבל לא בה.
היא אף פעם לא נותנת. ולעת עתה לא ברור אם אי פעם היא תיתן.
אף אחד לא משער שמאחורי החזות האופטימית, הסבלנית והשלווה מסתתרת ילדה קטנה ומפוחדת.מכווצת.היא יושבת מחבקת את ברכיה ורועדת מפחד. לא רוצה להיות בחוץ באור מעדיפה את החושך. מעדיפה את הלבד. את החופש לעשות מה שהיא רוצה ובלבד שלא תצטרך לבוא במגע עם אף אחד. שלא יחסמו אותה, שלא תפגע באף אחד בדרך. היא אוהבת לישון, לברוח לעולם שלה לבד, בלי אף אחד, לתוך חושך קסום ומתוק. לבד. היא לא עומדת בעומס של להרגיש אחרים, כי זה כבד. הלב הקטן שלה יכול להתפוצץ מסבל של מישהו אחר ולפעמים כבר אין לה כוח. היא קורסת. ולפעמים התפקיד שהיא מגלמת בחוץ קשה. המסכה שהיא שמה כל פעם לפני היציאה לעולם, מתחילה להכביד, ולפעמים היא קצת נופלת וכבר לא מסתירה כל כך טוב. ואז היא חוששת שעלולים לגלות אותה והיא בורחת. מהר מהר לפני שמישהו יספיק.. רחוק...רחוק...לעזוב...להתגרש...להיפרד...
שחר, תיזהרי הוא מתקרב יותר מדי, עוד רגע וההגנה נופלת! מזהירים השומרים הדרוכים ואז הדפוסים הישנים והנאמנים באים לעזרה."תראה זה לא אתה זה אני וכדאי שניפרד לשנה ... אני יכולה להסתכל לך בעיניים, אני פשוט עכשיו לא ממש רוצה... שלום.."
"אבל היה משהו משחרר בחשיפה הזאת..."
שחר את חיבקת אותו באמת! היית משוחררת לחלוטין! היית קרובה אליו! תיזהרי!!!!
כל הנורות נדלקות סביבי אבל אני נשארת. משהו בך שונה.
שחר את לא נורמאלית! את יודעת איך תיפגעי ???!! תפסיקי מיד!! אל תתקרבי יותר!
אני מרגישה שמשהו אצלך, בשקט שלך, במבוכה הנערית שלך, בפעם הראשונה בחיי מרגיע אותי.
כאילו מישהו שם על הילדה המפוחדת יד בוטחת ומשרה שלווה.
כמה שהיא מייחלת לשלווה הזאת. לטוב שאף פעם לא טעמה. לרוגע שלא ידעה את מראהו.
"אני אוהב אותך" אמרת בפשטות. אבל לא ידעת כמה פעימות לב הוספת לי באותו רגע, כמה פעמים שחזרתי את האמירה הזאת מתנגנת כמו מנגינה שקטה וערבה מפיך. ולרגע - הכול, כל מה שאי פעם חלמתי עליו, היה נראה אפשרי.
אכזרי הוא היום יום. כמו מורה טוב, שיודע שעל-ידי הקושי הרגעי, תלמידו יגיע לגדולות בעתיד. והוא לא מוותר. עוד יום ועוד ויכוח, ועוד אהבה, ועוד דרך מתפתלת אנחנו מיטלטלים מצד אל צד מעצב לאושר. מאהבה לאכזבה.
ד', אבא יקר אני מתחננת בפניך היום – גְאל אותנו בניך מהגלות הנוראה הזאת.
וגְאל אותנו מהגלות הפרטית שלנו.
עדיין חשוך לי אבל אני כבר לא רועדת.
