הלוואי והייתי יכולה עכשיו לטייל בתוך הלב שלך, לפתוח אותך מבפנים ופשוט לראות הכול, את כל הדברים שאתה לא מעז להגיד, אבל מעז להרגיש, את כל מה שמשמח אותך, וגורם לך לחייך את החיוך הזה שמאיר את הפנים שלך. ואז להמשיך עמוק יותר, לראות את כל הדברים שאתה מפחד מהם, להגיע למקומות יותר חשוכים, לחדרים פחות נעימים, לראות את החולשות שלך, את המועקות, את הדברים שהיית מוציא ברצון מהמערכת שלך. את המאבקים, את המלחמות הקטנות-גדולות שניצחת בהן – את המחלה הארורה הזו שהבסת, את הצבא שבסוף התגייסת ועוד הרבה.. ואח"כ לפנות הלאה ולראות את כל המלחמות שלא ניצחת בהן, את כל החרטות, שבמשך השנים צברת,את כל המעשים שהיית מוחק, אם רק היית יכול. הלוואי ויכולתי לגעת בנקודות האלה ולהסביר לך שכל נקודה כזו, כל כתם שחור – הפכת לאור. "...מעט מן האור דוחה הרבה מהחושך.."
ואתה בחושך. ונראה לי שאתה אפילו אוהב את זה. אתה מרגיש משהו נעים ברואה-ואינו-נראה הזה. אבל אני רואה אותך, אתה משחק מִשְחק שאני מכירה כבר שנים. אני מסתכלת עליך מהחושך ורואה איך לאט לאט אתה לומד את הכללים, ורוצה להזהיר אותך, שלא תיכנס למשחק המסוכן הזה, אתה עוד לא מיומן. בבקשה.
ואני לא עושה את זה. אני נותנת לך ללכת ולפעמים גם למעוד, לצלול לבורות עמוקים ומסוכנים. אני רעה? יכול להיות. אבל עכשיו זה הכי קרוב לטוב, שאני מסוגלת להיות.
אתה לא רואה אותי, אבל במערה החשוכה הזאת אני יושבת בפינה. רואה אותך מגשש באפילה, מחפש נתיב, דרך.
אני לא יודעת למה, אבל אני לא מנסה אפילו להראות לך שאני פה. לידך. כיף לי לראות אותך מנסה, כי אתה גם מצליח. אתה אחד שלא מוותר.
עכשיו אסור לי לגלות את עצמי. אני חייבת להישאר בפינה. רק ככה אתה תמצא את הדרך לבד. אתה בטח מרגיש אותי, אתה כל כך קרוב שאתה בטח כבר שומע את הנשימות שלי, מרגיש את חום הגוף שלי. אבל אתה כל כך מרוכז בחיפוש, ואני לא רוצה להפריע, לא יכולה.
העיניים שלי קצת התרגלו לחושך, ועכשיו אני רואה אותך קצת יותר ברור.העיניים האלה. האינסוף שנשקף מתוכן. ים עצום של... של מה בעצם? של הרבה עצבות.
של הרבה רוך. של עומק מופלא. של עדינות.
העיניים האלה מסוגלות להיות גם חודרות. אמיצות ומצפות. אבל לא משנה מה הן יביעו, הן תמיד כבויות. אפילו בחיוך הכי גדול ובצחוק הכי משוחרר - העיניים. הן לא מסכימות להידלק. להראות איזשהו ניצוץ.
הפנים האלה, המצולקות משהו. הרציניות, הכל- כך בוגרות. פנים של מישהו שעבר כל כך הרבה. אני מרגישה לפעמים שאתה נמצא בעולם הזה לפני כולם. משהו בך כבר עייף. קצת זקן. שַׂבֵעַ. רוצה לנוח.
אתה עדיין לא מרגיש בי, אבל אתה מתקרב. יושב לנוח. מתוסכל קצת אבל קם שוב עם רוח לחימה. הלוואי שיכולת לראות את עצמך מפה.
עד לא מזמן זה היה המקום שלי. רק שלי. מין מקלט. לא יודעת איך, אבל אתה הגעת לכאן גם. ואולי היית כאן תמיד, ולא ראיתי אותך, כי בכל אופן חשוך פה...היה לי טוב בַּלְבַד, לכן שהבחנתי בך פה בפעם הראשונה, קצת הופתעתי. בהתחלה התקוממתי, התרגלתי כל כך למערה שלי ורק שלי. אבל לאט לאט בשתיקה, חלקתי אותה איתך, אבל נדר נדרתי, אתה לא תדע אף פעם שגם אני כאן.
לפעמים זה עשה לי אפילו קצת טוב. לדעת שאתה גם כאן.
אני יודעת למה אני פה. אבל למה לעזאזל אתה פה?
המקום שלך בחוץ נשמה רכה. אל תפחד. המערה הזאת לא עושה לך טוב. היא מחשלת אותך אבל מכריעה אותך ולפעמים מייאשת. אני מהופנטת אליך, שאתה מחפש את הדרך החוצה.
למה אתה יושב פתאום בפינה, מחזיק את הפנים העדינות שלך בידיים החסונות האלה...? אתה בוכה?
לא לא אריאל, אם אתה תאבד תקווה, אני לא אעמוד בזה. שהייתי פה לבד הייתי הכי חזקה בעולם, אבל מאז שאתה הצטרפת התרגלתי אליך, וקצת רציתי שתישאר, קצת נשענתי עליך. בבקשה תתחזק. אתה פה בשביל שניים. הדמעות שלך קשות לי. בבקשה תפסיק. הלוואי ויכולתי לנחם אותך, אבל אסור לי. זה לא יהיה טוב. אתה חייב למצוא את הכוחות האלה בפנים. אתה מלא בהם. בבקשה תאמין. תסתכל אחורה, תראה איזו דרך ארוכה עשית. קשה לך לראות בחושך הזה, אבל התקדמת המון. בהתחלה, צעדת לאט ומהוסס, קצת חששת מכל דבר, התיישבת הרבה בדרך, התלבטת אם לחזור. אבל אז קמת בנחישות הזאת שכל כך מאפיינת אותך. בתעוזה הזו, שאני עושֶה את זה! והתחלת ללכת ישר קדימה, לצאת מכאן.
אז מה קרה עכשיו לכל האומץ? לאן הוא נעלם? חבל לי עליך שתישאר כאן. זה לא המקום שלך. אתה נועדת ליותר מזה. יש בך צימאון לגמוע מרחקים, להצליח, להספיק. לכן אתה כל כך שונה פה. המקום הזה מפיל ומייאש. הוא לאנשים שויתרו. שרוצים להיעלם מהתמודדויות אמיתיות. שרוצים לברוח. בחוץ נמצאים כל השאר, כל מי שאף פעם לא היה כאן ולא רוצה להיות כאן, מאידך, אלה שנכנסו ונשארו בלי יכולת לצאת. נתקעו. ויש את אלה שהצליחו לעבור לצד השני. אלה האחרונים לא נתנו לחושך להשתלט עליהם. הם ניצחו אותו.
אתה חייב להיות ביניהם.
אריאל יש בך המון תקווה. הרבה שנכנסו לכאן – התייאשו. ראיתי גם הרבה טובים ויקרים, שחשבו שיצליחו. צפיתי על הרבה. אתה לא כמוהם. אתה אחר. אתה שונה. אתה מסוגל.
***
אתה מנגב את הדמעות, מנער את הבגדים וקם.
משהו מסנוור, העיניים לא רגילות, אור? פה? אתה הצלחת להדליק אש. אש של התלהבות, של אמונה, של יכולת. אריאל, אתה עשית מה שאף אחד לפניך לא עשה. לתוך החושך הכי גדול, הבאת אור.
אתה מאיר על הקירות סביבך, מתפעל מהמערה. המערה הזו, שלא ידעה דבר חוץ משחור. חוץ מחושך מייאש. אתה מתקרב אליי, אבל אני לא אוהבת את האור. בשבילך הוא טוב. אתה מצליח אריאל, תמשיך, אתה מתקרב לפתח המערה. אל תסתכל אחורה. להתקדם, לצאת.
אני צריכה עוד להישאר כאן.
רק תדע שבין כל האנשים שהיו כאן לפניך, ממך הכי התפעלתי. מים שקטים חודרים עמוק. אתה מים שקטים מעורבים באש חמה ומלטפת. אש נועזת. אש פורצת גבולות.
הלוואי ויכולתי לתת לך איזושהי מתנת פרידה, משהו ממני שיישאר לך תמיד. אבל לא כדאי, כאן הדרכים נפרדות. אתה צריך להמשיך קדימה, ואני צריכה להישאר כאן, לתת כוחות לבאים אחריך. לאהוב אותם עד כדי כך שיאמינו שהם מסוגלים לעבור לצד השני. כמוך.
זה התפקיד שלי ולך יש את התפקיד שלך, לנצח בעוד כמה מלחמות, להביס עוד כמה יריבים. יש לך עוד הרבה עבודה שם בחוץ. המקום שלי הוא פה בפנים. אני לא רוצה לצאת.
אבל מי יודע? אולי פעם תחזור עם מספיק כוחות בשביל שנינו, ותוציא גם אותי מפה. בינתיים אני נשארת.
אני רוצה להרוויח עוד רגע אחד איתך, להרגיש את ההילה שמלווה אותך, משהו לא מוסבר, אבל רק לדעת שאתה פה גורם לי להירגע. אני יודעת, זה הסוף ואני רוצה למלא אותך בכוחות לבחוץ. גם שם לא קל, אבל אם עברת את החושך הגדול הזה פה, לבד, אתה מסוגל להתמודד עם האור שבחוץ. לפעמים רוצים לחזור לחושך המוכר, אבל אל תתפתה לו. המקום שלך באור. עוד תלמד להתמודד גם איתו. אתה מלא בו – רק תלמד לשחרר אותו החוצה.
***
*השמות שמופיעים אינם השמות האמיתיים*
תגובות