סוניה גססה.

ידעתי את זה לפי החרחורים שהשמיעה בכל בוקר, כשניסתה להתעורר, לפי האופן שבו השתעלה וקרטעה כשכבר הצליחה לזוז, אבל בעיקר לפי רעש המנוע שלה.

כל בעל חיפושית שאוהב את מכוניתו יודע להקשיב למנוע שלה, ממש כמו שכנר יודע לכוון את הכינור שלו.

סוניה הייתה שלי כבר שנה וחצי. ידעתי שהיא כבר זקנה. מעט מאוד מכוניות מחזיקות שלושים שנים על הכביש וסוניה שלי כבר כמעט הגיעה לשם. הייתי בטוח שבתוך חצי שנה נחגוג ביחד את יום הולדתה השלושים, אך אז הגיע הטסט החצי שנתי.

את הטסט לקחתי אותה לעשות באשקלון, שם גרתי אז במעונות המכללה. כשהגעתי למכון הטסטים הרגשתי את פחדה וליטפתי אותה תוך שאני ממלמל אליה ברכות. זה עזר במעט. פחדה החל לשכוח בעוד אנו מתקדמים בתור אל עבר מסלול הטסטים. ביני לבין סוניה יש הבנה שהיא מעבר למילים.

המדרגה, אותו חלק בצידי המכונית עליו עומדים החיילים הנאצים בכל הסרטים על מלחמת העולם השנייה, נפלה מהמקום שוב ודרשה חיזוק. הרמתי אותה למקומה וקיוויתי שהחלודה תתפוס אותה שם עד לסיום הטסט. זה קרה הרבה. הכי נורא היה כשזה התרחש באמצע נסיעה, אבל ההלחמה מחדש של המדרגה למקומה הייתה מעבר ליכולתו הכספית של סטודנט עני.

תורנו הגיע. נתתי לבוחן את אישור תקינות הרכב המיושן (פוגע, נכון?) שקיבלתי מהמוסך הקבוע שלי בבני ברק וצוות הבוחנים החל לנבור בקרביה של סוניה שלי בגסות, מבלי להתחשב כלל בצניעותה. כך הם האנשים בעלי ההבנה הקלאסית של החיים. הם לא מתקשרים, כמוני, לחפצים דוממים.

"תאותת ימינה, עכשיו שמאלה, אורות חניה, אורות גבוהים, וישרים, למה הימני לא עובד? אז תסדר אותו ותחזור אחר כך.".

הסברתי לבוחן שזה רק בורג רופף ושאם ייתן לי טסטר אסדר אותו תוך שתי שניות.

"אז תסדר!", אמר מבלי לתת לי טסטר.

הוא הביט בסוניה לשנייה מבפנים וביקש ממני להתקדם. התחלתי להתקדם אך אז קרה הדבר ממנו חששתי. המנהל הרוסי הגיע. המנהל הרוסי תקע בסוניה שלי מבט אחד והחליט שהיא לכבישי ארצנו לא תעלה כל עוד הוא במשמרת. אין לי שום דבר נגד העלייה הרוסית, חלילה. מדובר באנשים יצרניים, ציוניים ונפלאים, בעלי מוסר עבודה גבוה והקפדה על נהלים. זו בדיוק הייתה הבעיה שלי.

"איך זה יכול להיות?" שאל את הבוחן שלי במבטא כבד. "איך יכול להיות שעל אוטו כזה אתה מוציא דף נקי לגמרי?"

הוא החל להסתובב סביב סוניה שלי במבט בוחן, פולש לתוכה לבסוף בגופו.

"פפפף. אתם לא יודעים לבדוק מכונית! הנה, הדלת לא מחוזקת למקום, הידיות שבורות, ההגה סדוק, אין סך שמש (ובשביל מה קניתי משקפי שמש לדעתך???), הדוושות רועדות, חגורת הבטיחות בלויה. אוטו בן שלושים לא יכול להיות שאין בו בעיות!" אמר.

תהיתי אם לציין באוזניו שמדובר בנקבה והיא רק בת עשרים ותשע וחצי, אך אז הפר את שתיקתו הקצרה ואמר את המשפט שחרץ את גורל שנינו.

"ותראו את המדרגה שלו, חלודה לגמרי! היא בטח תיפול תכף. זו מחלה בחיפושיות."

יופי חמוד, חשבתי לעצמי. ומתי בדיוק אני מעמיס חיילים נאצים על צידי המכונית?

הוא סיכם את בדיקתו בכך שציין בפני שהסרן הקדמי לא בסדר כי הקינג פינים לא טובים. ניסיתי להעמיד פני מבין, עד שנזכרתי שבניגוד למוסך שלי, כאן אין להם אינטרס גלום לעבוד עלי ולדחוף פנימה גם את האלמנט.

הגעתי לפקידה במשרד שהפתיעה אותי בהודעה שנכשלנו בטסט. היא צרחה עלי באדיבות שיש לי בדיוק שבוע לתקן את כל הליקויים ושטסט חוזר אני יכול לעשות רק אצלם ולא, לא מעניין אותה בכלל שבסוף השבוע אהיה ברמת גן ומיד אחר כך אני במילואים לחודש.

יצאתי מהמכון בתחושה כבדה. סוניה נסעה דווקא במהירות מפתיעה, כאילו שוב דוושת הדלק נתקעה למטה. הבנתי שהיא מרגישה הקלה לברוח מהמקום הנורא ההוא, היא הגיבה כאילו הקרבוראטור שלה בכלל לא סתום. ליטפתי לה את ההגה בעדינות ולחשתי לה "סוניה, חמודה שלי, יהיה טוב."

בדרך הביתה נזכרתי שוב בפגישתנו הראשונה והאהבה ממבט ראשון שהייתה שם. כמו באגדות ממש. אני חיפשתי אוטו ומבין כל החיפושיות שראיתי הייתה סוניה היפה ביותר. מיד ידעתי שהיא תהיה שלי והיא אכן התמסרה לי כל כולה, גוף ונפש. הצעד הראשון היה לשנות את שמה מ"בינבה" כמו שקראה לה השחורדינית שממנה קניתי אותה ולתת לה שם בעל משמעות. שמה המלא היה סוניה ג'ונסון. סוניה, על שום צבעה האדום והסרט המפורסם 'סוניה האדומה' וגו'נסון על שם סרט נוסף 'ג'ונסון הלוחמת בדרכים' שתאם את סגנון הנהיגה שלי באותם ימים אופטימיים ומחוסרי מחויבויות.

חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. באר שבע, ירושלים, ראש העין. איפה לא ביקרנו יחד? התשובה היא כמובן כל מקום שהוא דרומית לבאר שבע, צפונית לראש העין ומזרחית לירושלים, אבל, שוב, למה להיות קטנוניים?

כשהגעתי הביתה, לרמת גן, היה מיכל הדלק שלה ריק כמעט לחלוטין. אמנם תדלקתי אותה כמה שעות קודם לכן, לפני הטסט, אבל כזו הייתה סוניה שלי. רעבתנית בזקנתה. גם דלק רב לא יכבה את אש האהבה שבערה בינינו.

יום ראשון הגיע ונאלצתי לנסוע למילואים. סוניה לא הניעה. ביקשתי, התחננתי, בכיתי. היא ניסתה, זה לא שהיא לא ניסתה. היא ניסתה עד שנגמר לה המצבר, אבל הסתימה בקרבוראטור הייתה באמת מעבר לכוחותיה. מאתיים ש"ח כדי לנקות את הקרבוראטור היו מעבר לכוחותיי. נאלצתי להגיע למילואים בכלא מגידו באוטובוס.

מיד בחופשה הראשונה שקיבלתי רצתי דבר ראשון כמו שאני, מדים מסריחים, נשק משומן ושק של כביסה מלוכלכת לסוניה. הסברתי לה את חשיבות העניין וניסיתי להתניע. כן! היא התניעה כמעט מיד ונסענו ביחד למוסך שלי. שם, בטון של מבין גדול, הסברתי לעובדיה שהבעיה היא בקינג פינים (מה שלא יהיו) ושאלתי כבדרך אגב כמה יעלה התיקון. עובדיה, שמכיר אותנו לא מהיום, נכנס אל מתחת לסוניה וביקש לראות את דף הרג'קטים של מכון הרישוי. הוא הסביר, בעודו מתחתיה, כי בדגם הזה של חיפושית קשורים הקינג פינים לסרן הקדמי באופן שעלול לחייב את החלפת כל הסרן הקדמי, אבל הוא ינסה לאלתר משהו. הוא עוד היה אופטימי כי כשיצא והביט לראשונה בדף ממשרד הרישוי תפס את ראשו בשתי ידיו.

"התיקון כולו, ולא את כולו תוכל לעשות אצלי, יעלה לך קרוב לאלף וחמש מאות שקלים." אמר.

חישוב מהיר יבהיר לכם כי אם להוציא מאתיים שקלים על ניקוי קרבוראטור היה מעבר ליכולותיי הפיננסיות, הרי שאלף וחמש מאות כאלו בוודאי שלא היו לי.

נפרדתי מעובדיה ובלב כבד נכנסתי לסוניה והתחלנו לנסוע (התניעה במכה ראשונה!). ידעתי שדרכנו עומדת להיפרד. עליתי לביתי ומסרתי את שק הכביסה לאימא שלי בעודי מסתיר את הלחלוחית בעיני. לאחר מכן התקלחתי והלכתי לישון.

התעוררתי מוקדם בבוקר, ירדתי לסוניה והתחלנו לנסוע. היה זה היום האחרון בו מותר היה לי לנסוע עליה לצורך תיקונים על פי האישור שקיבלתי ממכון הרישוי והתכוונתי לנצל כל רגע ממנו. נסענו לנו בלי שום כיוון ומטרה במשך כשעה, עד שלפתע הבנתי שסוניה לקחה את הפיקוד והחלה מנווטת בכוחות עצמה.

נסענו לנו באזורים שלא הכרתי במשך מספר שעות. נראה היה שיש לסוניה יעד מוגדר. היא נסעה בכוונה רבה, חותרת לכיוון מסוים וברור תוך שהיא עושה את המיטב כדי להתגבר על מכשולי הדרך הבלתי סלולה שנסענו בה.

לאחר מספר שעות הגענו לאחו יפהפה שלא ראיתי מעולם. הוא הזכיר לי את צילומי הנוף האירופיים המדהימים שרואים לפעמים. במרכז האחו שכן אגם שנראה נפלא, אך ריחו הזכיר באופן חשוד את אחי הקטן כשעבד בסונול כמתדלק. מבינות לכרי הדשא המוריקים החלו להתקרב אלינו אט אט כמה מכוניות שחנו, מוסתרות, בינות לעצים. הייתה שם פורד אסקורט בצורה של שנות השבעים, פיאט פיקולינו לבנה, אפילו סוסיתא שלושה גלגלים זיהיתי שם. כשהתקרבו הבחנתי לפתע שבאף אחת מהן לא היה נהג.

פתחתי את הדלת ויצאתי אל מחוצה לה. פנסיה נראו מושפלים מעט. ליטפתי אותה על הגג וחיבקתי אותה.

"סוניה," לחשתי לה. "את חופשיה."

צעדתי כמה צעדים אחורה. היא היססה לרגע ולכן חזרתי שוב על דברי, הפעם בקול רם יותר.

"סוניה, את חופשיה! סעי לך ותיהני מחייך."

סוניה החלה להתרחק ממני לאיטה לכיוונן של המכוניות האחרות שהמשיכו להתאסף. בחצי הדרך אליהן שילבה לפתע להילוך אחורי, סובבה את כל ההגה ימינה ופנתה שוב לכיווני. הבטנו זה בזו בשקט מספר שניות. לפתע הבהבה לעברי פעמיים באורות הגבוהים שלה, הסתובבה בחזרה ונסעה אל שאר המכוניות שהתרחקו איתה לכיוון האגם. עוד מכוניות יצאו מבין העצים והקיפו את סוניה. לאחר מספר דקות ראיתי אותה מתרחקת לכיוון האגם כשלצידה ג'יפ וויליס מודל 50'. על שפת האגם נעצרו וכיבו את המנועים בדממה.

הסתובבתי והתחלתי ללכת, לנסות ולתפוס טרמפ בחזרה.