דוד התכופף, בוחן את הקרקע.

'כן', חשב לעצמו, 'כפי שחשבתי, מישהוא, או משהוא, עבר פה הלילה. סביר להניח שאלו כמה יצורים, לפי העקבות'.

האדמה שעליה עמד דוד היתה חרוכה וסביבה הוטבעו עקבות רגליים רבות.

דוד עבר לבחון את הטביעות.'אני לא מכיר טביעות רגליים שנראות כך', חשב, 'מה זה יכול להיות?... אני אשאל את אליאנוס', החליט.

הוא קם והתמתח בהנאה, סופג את קרני השמש החמימות.

זו היתה שעת בוקר מוקדמת ועוד אפשר היה לחוש את צינת הלילה באויר. דוד קם היום מוקדם ויצא מבית העץ שבו התגורר קצת לפני זריחת השמש. הוא נכנס ליער כשעוד שרתה חשכה. יער "גורדווד" היה יער ענקי שהתפרס על גבי שטחים גדולים למרגולת גבעת "תלימה". אבל לאחרונה היער השתנה.

היער, שלרוב היה מלא בעלי חיים מכל הסוגים, נראה עכשיו שקט וקודר. היה נדיר מאד לפגוש עכשיו חיה מסתובבת בחוץ, במיוחד לא לאור יום. משהוא קרה. דוד, שהתגורר קרוב מאד ליער, שם לב לתופעה הזאת מייד, וניסה לגלות מה קרה בדיוק. אבל הסימנים היחידים שמצא היו עקבות ואדמה חרוכ, וזה לא עזר הרבה. דוד הביט סביבו, בוחן את העצים. לאחר זמן מה ניגש אל אחד מהם והחל לטפס.

 

 

אליאנוס התעורר בפיתאומיות, מכוסה זיעה. הוא בא שוב, והפעם, הוא לחץ.

"לא", גנח. 'למה עכשיו? למה זה חייב לקרות בכלל?'. אבל הוא ידע שזה יגיע. בתוך תוכו הוא ציפה ליום הזה.

'משהוא לא בסדר', נהם , 'בעצם, משהוא? הכל לא בסדר'. זה היה הסוף, הסוף לתקופת החיים השקטים ותחילת המסע, המסע שאולי בכלל לא יגיע אל סופו. הוא ידע את זה - אבל דוד לא ידע. 'כל כך תמים', חשב לעצמו, 'הייתי צריך להכין אותו לזה, ליום הזה'.

'אבל לא ידעת בוודאות שהוא יבוא', אמר קול מתגונן בראשו. זה היה נכון, הוא לא ידע בוודאות, אבל... הוא קם ממיטתו ונדהם לגלות עד כמה הוא רועד.

הוא רחץ את פניו. המים טיפטפו על פניו והרטיבו את צווארו, הוא החל להירגע. לאחר זמן מה התלבש ויצא החוצה.

 

דוד בחן את האזור מצמרת העץ. הוא בחר עץ גבוה במיוחד ולכן גם ראה למרחק רב. הראות היתה טובה מאד, זה היה יום צלול. השמיים נצבעו אט אט בצבעים של כחול. תימרות עשן מצד מערב הבהירו לו ששם הכפר. חוץ מזה לא נראו סימנים נוספים של שריפה או הרס. דוד ירד מהעץ במהירות ובגמישות, כמעט כמו חתול. הוא זינק על הקרקע והתרומם. נצנוץ לבן לכד את עינו. הוא רחן והרים את החפץ. היה זה תליון עשוי אבן, לא יפה במיוחד. שלושה חורים קטנים נכרו בו בשלוש נקודות שונות וסימנים מוזרים כיסו אותו. 'חפץ מוזר', חשב דוד לעצמו, 'אראה אותו לאליאנוס'.

דוד פנה ללכת לעומק היער כשלפתע שמע קול גירגור. הוא נעצר וגופו התקשח. הוא שמע את זה שנית. קול עמוק שנשמע כאילו הגיח מבעד לגזע רחב, עבה וחלול. דוד רץ בשקט וצלל לתוך אחד השחים שגדל בסמוך לו. הוא התלבט. האם לברוח אל הכפר או שמא לחכות ולראות מהו היצור המשמיע את הקול המוזר הזה?. התשובה באה מאחוריו. קול שאגה עצום, חלול הידהד ביער. אזניו של דוד הצטלצלו. בזינוק אחד הוא יצא מהשיח ורץ לכוון הכפר.

 

אליאנוס עמד מול האסם, זה היה מקור פרנסתו היחידי, וגם מקור גאוותו מבחינה מסויימת. הוא ודוד גידלו כבשים ופרות ומכרו אותם לכפר הסמוך. בשעות הדחק הם מכרו גם סוסים אך אליאנוס העדיף שלא לעשות כן. הוא נכנס לאורווה, ניגש אל אחד הסוסים ולטיף אותו ברוך. אליאנוס שם לב שהסוס של דוד נמצא באורווה. 'מוזר, הייתי בטוח שדוד יצא רחוק לתוך היער. משמע: דוד לא רחוק מכאן'. הם גרו בראש גבעת תלימה והיו מרוחקים מהכפר במרחק של כחצי שעה דהירה, שעתיים בהליכה מהירה. אליאנוס בדיוק יצא מהאורווה כשזה קרה. שאגה עמומה, חלולה, נשמעה מכוון היער. 'מקווה שדוד לא נפגע', המחשבה הבזיקה בראשו, 'בעצם, לא יכול להיות דוד לא היה מתרחק עד לשם...'. הוא שלח מבט מודאג לכוון היער, מה זה יכול להיות?

 

פרוטון קם מאוחר במיוחד היום. כשקם השמש החלה כבר לזרוח וקרני שמש אחדות הסתננו מבעד לחלון חדרו.

'מה קרה לי?', שאל את עצמו. הוא מיהר לקום ומיד התיישב בחזרה. 'מוזר, מה פשר החולשה הזאת?', חשב. ואז הוא נזכר. כמו התקפים של קיא הם באו אליו אחד אחרי השני. הזכרונות. "לא", גנח, "לא יכול להיות שזה נכון! זה בטח סתם עוד חלום". אבל הוא הרגיש שזה לא היה סתם עוד חלום. זה היה משהוא אחר. היצור שדיבר אליו לא נשמע כמו חלום וגם לא נראה כמו. 'יש לחלום הזה פשר', חשב לעצמו, 'אבל, מהו?'. הוא קם והחל להרגע. נגיד שזה היה עוד חלום רע, נתעלם ממנו, לבינתיים. הוא נזכר איך לפני הרבה שנים הגיע אליו עוד חלום כזה ובדיוק אחרי זה הם הגיעו. השניים האלו, מה יכולה להיות הכוונה כאן? הוא ניער את ראשו. 'יש לי חובות', הזכיר לעצמו.

הוא התלבש במהירות, ויצא החוצה אל רחובות העיר הרקים. 'איך יכולתי לקום כל כך מאוחר?', נזף בעצמו בפעם המי-יודע-כמה הבוקר. הוא עצר לרגע ליד פונדק גדול שמעל דלתו ניצב שלט עץ בצבע חום שחרוט עליו: "הצב המעופף". חלונות הפונדק היו מוארים והוא נראה חמים ומושך בשעת בוקר מוקדמת כזו. פרוטון התלבט, 'האם להיכנס...?'לא, לא היום, אני בכל מקרה כבר מאחר... הוא המשיך הלאה במעלה הרחוב. הוא הרגיש קצת מאוכזב מכיוון שתמיד נהג לשתות כוס בירה חמה או כוס תה לפני שהיה יוצא לעבודה. לא הפעם. לאחר כחמש דקות הליכה הגיע אל מקום עבודתו. היה זה בניין אבן דיי גדול וקצת קודר. היה זה בניין "העבודה השחורה" בפי יושבי הכפר ו"הטירה" בפיו. השוער שעמד בכניסה פתח לפניו את השער בחיוך אדיב.

"בוקר טוב כבודו", אמר בקול עייף.

פרוטון הנהן אליו בדממה. יש גם יתרונות בלהיות ראש כפר.

הוא נכנס לחדרו והתיישב בכסא עץ שניצב בצמוד לשולחן עץ רחב. הוא החל בודק את הניירות הרבים שהיו על שולחנו.

הוא בדיוק קרא את האישור לצייד זאבי ביצות במערב(נספח 5) כששמע את זה. קול שאגה עמום נשמע מבחוץ. 'מה זה יכול להיות?', שאל את עצמו.

הוא יצא החוצה וראה את שומר השער מביט לכוון היער בהלם.

"שמעת את זה?", שאל פרוטון.

"ראית את זה?", גם הוא שאל.

"מה ראית?", פרוטון היה בהלם.

"שמעתי קול כזה מהיער וכשהסתכלתי אני חושב שראיתי כמה עצים נופלים", השמור באמת נראה המום.

"אתה בטוח?"

"כמעט בטוח"

"מה זה יכול להיות?", פרוטון מילמל לעצמו, "מה פשר כל הדברים האלה?, מה מתרחש בכפר הזה לאחרונה?"

 

דוד רץ בתוך היער במהירות, קופץ מעל אבנים וגזעי עצים יבשים. 'מה זה היצור הזה?', השאלות הציפו אותו, 'מה קורה ביער? מה השתנה?'. הוא המשיך לרוץ, חותך בסכינו הקטן את כל הצמחיה שהפריע לו בדרכו.

 

אליאנוס עלה על סוסו במהירות והחל לדהור במורד הגיבעה, 'מה פשר הרעש הזה? מה מתרחש בעולמנו? כשחושבים על זה זה לא נשמע טוב, הרעש הזה'.

והוא עבר את השביל שהוביל לכוון היער(ימינה) והמשיך עם השביל השמאלי. ליד השביל התנוסס שלט עץ דהוי שעליו היה חרוט משפט כלשהו בשפה מוזרה. בפינתו של השלט היה חרוט "בית דקורסדן".

 

 

השאלה היא דבר מסקרן, שמופיע לרוב בעקבות סקרנות. היא עוזרת לנו להשיג מידע אך גם יכולה לסכן. ובמקרה הזה, היא אכן סיכנה