עיני נפקחות מתוך עירנות מוחלטת. השעון מורה באדישות על השעה 3:46 לפנות בוקר, אפילו הוא לא מבין כמה זמן לוקח לי להירדם כבר.
אני קם מהמיטה, צועד לעבר המיקלדת ומתיישב מול המסך.
ספק ער ספק חולם, אני מעיף מבט אל המקלדת והיא כמחזירה מבט.
מה עלי לכתוב? אני תוהה לעצמי וכאילו שואל את החבר כמעט הכי טוב שלי, המחשב.
בכל זאת פעם ראשונה שאני משתף פיסת טקסט מכל חיי עם אנשים אחרים.
ואז כקצב בבית השחיטה העושה את מלאכתו כדרך אגב, הושטתי את אצבעותיי לאותיות שפת הקודש ופשוט התחלתי לכתוב.
למה אני לא מצליח להירדם?
אין ספק, שמתוך כל השאלות העולות כבר חיי וצפות במוחי זוהי אחת השאלות הפשוטות ביותר.
למה שאצליח להירדם אחרי כל עוונות חיי?
כבר איני מרגיש בטוח לעצום את עיני מפחד שלא אפקח אותם.
למה שאפקח אותם בעצם?
תמיד אומרים שלכל אדם יש מטרה, אך נראה לי שאצלי היתה טעות ביצור.
סתם בטעות נולדתי.
או שהמטרה שלי היא להרוס הכל. אבל נראה לי יותר סביר שהכל היה טעות.
פשוט טעות.
אוף.
כ"כ הרבה מחשבות, הרהורים וכל מיני דברים קופצים בראשי כחבורה המחכה לפיתות חמות אחרי שבוע של פסח.
אבל איך אוכל לבטא את כל רגשותיי בכמה שורות? בכמה מילים?
איך אוכל להסביר שלפני שלוש שעות נפלתי שוב וגלשתי לאתר לא צנוע והנה אני עכשיו עומד על רגליי כאילו כלום לא קרה, כאילו זה כבר חלקי טבעי ואינטגרלי משיגרת חיי.
איך אוכל לבטא את הכעס שנצבר בתוכי יום יום שעה שעה לראות את אמא שלי סובלת עם אדם איתו התחתנה לאחר שהתגרשה מאדם אחר?
איך אוכל לכתוב במילים עדינות כמה איני מקיים מצוות שבין אדם לחבירו ומזלזל בכל האנשים הקרובים לי כאילו ערכם אינו שווה לי.
איך אוכל להסביר כמה אני מפחד שרק כמישהו ינטוש אותי אני יבין באמת את ערכו?
איך אוכל לחנך אי פעם את ילדיי כשאני בעצמי בדרך התימהון האין סופי?
איך אוכל להעביר כמה הייתי אוהב ה' פעם ועכשיו אני כרוח הנושבת באדישות ברחבי האוויר, לא מתייחס ומשתדל אך נופל בידיעה.
איך אבל איך זה שאני מרגיש שעם אף אדם בעולם איני יכול לשתף את
ריגשותיי אלו?
כל כך הרבה מחשבות ורגשות.
איך אוכל לכתוב את כולם בכמה אותיות?
השעה ארבע וחצי.
היה קשה לכתוב ובכל זאת, כלל לא הצלחתי לכתוב אחוז מרגשותיי הכואבים והגועשים בי.
השעון כבר נירדם עוד שניה והמיטה כמתחננת שאשוב אליה.
מה עלי לעשות?
אילו רק כל ריגשותיי היו קלילים כמו דף נייר עליו כתוב כל הטקסט הזה.
אילו.
תגובות