חיים בביצה שחורה אנשים באש, בתופת. יום עובר ועוד אחד ואנחנו נקברים, כולם כבר מתים. איש עם רובה יורה ועוד שלוליות דם מרססות את האויר החנוק הטלביזיה משדרת בהתמדה את המראות הארורים כולם דועכים. חגיגות מהולות באסונות דקה חולפת ועוד קורבנות מוטלים על הרצפה בתוך כלא, מענישים אותנו ללא רחמים אבל אנחנו לא פושעים ולא חטאנו, אלא אם לחיות, הוא חטא. וליבי מחסיר פעימה עיניי לא רוצות לראות, נעצמות, בלי שאתן להן הוראה להעצם אך הם מאלצים אותי לדעת עלולה להיות הבאה לטבח, כמו כולם. נשימה, ופתאום כבר אין. חיוך, ופתאום מבט מלא מוות. ובעודי כותבת מילים, בודאי עוד חיים נשמטים מבין ידינו. קוראת למלאכים שיביטו ויראו, שייעזרו.... ועודי נותרת מפחדת מדינה שלמה דועכת.