מעשה בבן המלך ובמערת השדים
ענה ואמר: אספר לכם כל מעשה אשר קרה אותי, וזו היא:
והיה אותו בן מלך יושב על כסא מלכותו, והיו כל שריו ויועציו שרויים עמו באותו מקום, והייתה מלכותו משגשגת ופורה יותר מאשר כל הממלכות באותה ארץ.
שהיה אותו בן מלך בנדודיו הרבים תר אחר אותם שרים ויועצים, והיה הולך ומקבצם אחד מעיר ושניים ממדינה, וכל התלאות שקרו את אותו בן המלך עד שהיה הולך ומקבצן יבוארו במקום אחר..
והיו באים לפניו ולפני שריו כל תושבי אותה ארץ, והיה מייעץ לפניהם ברוב חכמה ותושייה, והיו הם הולכים ושמחים והוא הולך ושמח, והיו באים ונלקטים בפניו עוד ועוד אנשי חכמה ובינה מאותה ארץ ויבשת, והיו יושבים עמו באותה מלכות, והיה מקבלם בסבר פנים יפות, והייתה שרויה אותה ממלכה בשמחה גדולה.
אך באשמורת הלילה, כשהיו הולכים כל אותם בני הארץ לביתם טובי לב, היה אותו בן מלך שומע קולות וצווחות, ולא ידע מאין הם, והיה שואל את אנשי המקום ואת באי הארמון אם היו שומעין את אותם קולות, והיו מנידין בראשן, והיה אותו בן מלך הולך ומתפחד והולך מאותם קולות. ועיתים שהיו נשמעים באוזניו כגחלים לוחשות, ועיתים כקול זעקה, ועיתים שהיה שומע אותם כקול בכי מר, והיה מתפחד והולך.
והיו הוא, ושריו ויועציו הוגים בכך יומם וליל, עד שנתמעטו אותם אנשי עיר וארץ מלבוא, שכבר לא היה נושא להם פנים כפעם, שהיה כל היום כולו רק מתעסק באותם קולות ורעשים, והיה הולך ומצטער בן המלך עד שחלה ונפל למשכב, והיו בני אותה הארץ, חלקם מצרים עליו צער גדול, וחלקם מלגלגים עליו לגלוג גדול, והיו משיחים בינם לבין עצמם על כך שנטרפה דעתו של בן המלך והיה קולם נישא ומפלח את ליבו של בן המלך, ולא זכרו לו את הטובה שעשה להם , והיה אותו בן מלך מצטער מכך צער גדול ונורא.
עד שלילה אחד, נתעורר בן המלך מקול אותו בכי נורא שהיה מנסר והולך, וגמל בלבו לרדת ולחפש אחר אותו קול שהיה מדיר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו, והיו אנשי ביתו ואנשי הארמון, ואנשי אותה ארץ מפצירים בו ומנסים להניאו מהחלטתו, שהייתה אותה תהום (שקורין קונצ'עאס) תהום מסוכנת, והיו אותם אנשים שמעולם לא חזרו מאותו מקום, או שחזרו ונטרפה עליהם דעתם. והיה אותו בן מלך עיקש בדעתו ללכת לאותו מקום, מאחר ולא יכל עוד לשמוע את אותם קולות וזעקות שהיה שומע כל אותו זמן, וארז חפציו ונפרד מבני ביתו ומדרי הארמון ואנשי אותה ארץ, והיה הולך אחר אותם קולות, שהיו נדמים בעיניו כקולות בכי, והיה מתפחד עד שכמעט ויצאה נשמתו, והיה מוסיף והולך, שידע שלא יעמוד עוד בחוליו אם ישוב בידיים ריקות, והיה מוסיף והולך, עד שהיה מגיע לפתחה של אותה מערה (של אותם שקורין טיוויל) ונשמע קול הבכי חזק מאי פעם. אך כשהגיע בן המלך לפתחה של אותה מערה נוכח כי היא סגורה ומסוגרת, והיה קול הבכי הנורא מתוך אותה מערה הולך ומתגבר, והיה אותו בן מלך בצערו הולך אנא ואנא עד שנפל למרגלות אותה מערה, והיה ממרר קולו בבכי, והיה קול בכיו שמחוץ למערה עולה עם קול הבכי שמתוך המערה, ונזדעזעה כל אותה ארץ. ומצא בן המלך שקול הבכי הנורא ששומע מתוך למערה, הוא קול בכיו שלו, ובאותו רגע שהבין זאת בן המלך, נפתחה בפניו אותה מערה ויכל להיכנס פנימה...
וככל שנתכנס יותר לאותה מערה נדמתה בעיניו כאפילה יותר ומפחידה יותר, ונתפחד והלך בן המלך, עד שמצא מדרגות המוליכות לבטנה של אותה מערה, והיה יורד והולך, וככל שהיה יורד, היה גובר קול אותו הבכי והיה בן המלך רועד והיו רגליו נוקשות והיה נופל וקם ונופל באותם מדרגות חלקות..
והיה יורד והולך, והיה קור עז פושט בכל איבריו עד שהגיע לאולם גדול , והיו חושך ואפילה עזה באותו אולם עצום. ובמרכזו של אותו אולם הייתה מיטה, ועל אותה מיטה היה יושב אדם. והיה ממרר בבכי עז, והיו קירותיה של אותה מערה מזועזעים מבכיו, והייתה אותה מערה מלאה ברפש ובלכלוך, ובתחילה נרעד אותו בן המלך מחמת הבכי ומחמת העיזבון של אותה מערה, עד שאזר עוז, והיה מהלך סביב סביב והיה מדליק והולך סביב למערה, עד שזהרה זו באור יקרות, ונוכח בן המלך שבאותו אולם רחב ידיים היו כל אוצרות שבעולם, וכל מיני חכמה וכל מיני אוכלים שבעולם, והיו שם אוצרות שלא שיער בדעתו, שעלו עשרת מונים על אותם אוצרות שהיו לו בממלכתו שלו, שקבצם מכל קצווי תבל, והיה אותו אדם ממרר בבכי, וניגש אליו בן המלך, ונוכח לדעת שאותו אדם הוא זקן מופלג בשנים, והיה אותו זקן לבוש בלויי סחבות והיו זקנו ושערו מגודלים פרא, והיה אותו זקן ממרר בבכי.
עד שבא אותו בן מלך, וחבקו ונשקו לאותו זקן, והיה מעודדו ומשמחו, והיה מאכילו ומשקהו בכל אותם מאכלים טובים שהיו באותה מערה, וסיפר את שערו, וגילח את זקנו, והזה עליו בשמים שריחם משיב את הנפש, והלבישו במחלצות רקומות בחוטי זהב וכסף וארגמן, והיה אך לפלא בעיניו, שהיה אותו זקן הולך ונעשה צעיר יותר ויותר אל מול עיניו, והיה בן המלך מכבד את האולם ומשקה את הזרעים ששתל באותם גנים, עד שנשתנה לבלי היכר, והיה דומה לארמונו של אותו בן מלך, והיה אותו זקן שאט אט הפך לעלם, נותן קולו בשמחה ובשיר.
וכשהיה שר אותו עלם, היה מתרונן ליבו של אותו בן מלך, וכך היו שרויים באותה מערה, בן המלך והזקן שהפך באותם ימים לנער קטון, והיה משחק ונותן קולו בשיר, והיה רץ וצוהל בכל רחבי אותו אולם וגניו.
עד שנקפו ליבו של בן המלך, ונזכר באוהביו ובאנשי מלכותו, ונתכוון לצאת חזרה לארמונו, והיה מדבר על ליבו של אותו ילד, לבוא עמו לארמונו, ולא אבה כלל אותו ילד לצאת אף שהבטיחו בן המלך כל ממון שבעולם.
והיה אותו ילד שמח וצוהל במקומו החדש, והיה בעיניו כל יום בעולם כחדש, והיה חוקר ודורש בכל אותם המצאות וספרים ומאכלים...
ובאותו יום שקבעו ליבו של בן המלך לעזוב, נפרד מאותו ילד קטן, והיה מחבקו ומנשקו שקולו ושמחתו רוממו את רוחו ושמחו את ליבו כפי שלא שמח מעולם, ואמר לו אותו ילד שכל חייו ומהותו הם באותה מערה שתחת ממלכתו של אותו בן מלך, וכאשר יצא מאותה מערה ימות, ואל לו לעזוב את מקומו אך נתן לו הילד לבן המלך אבן יקרה, שכל זמן שירצה לחוש ולשמוע את אותו ילד, יוכל להביט ולהאזין ולהרגיש באבן, והיא תשמחו.
ועזב בן המלך את אותה מערה והאבן באמתחתו, ושב וחזר לארמונו ולכסא מלכותו, ולשריו ויועציו, והיה משמחם בשיר, והיו בעיניהם הימים כחדשים ממש, ונתחדש כל העולם כולו באותו בן מלך, שהיה שומע בלילות את צחוקו המתרונן של אותו זקן שהפך לילד- והיה בעיניו כל רגע ורגע כגן עדם ממש.
ושב בן המלך וקרב את כל אנשי ממלכתו אל ליבו, ואף את אלה שלגלגו עליו, שוב לא היה בלבו צער עליהם אלא שב ואהבם, והיו הוא וכל אנשי ממלכתו ושריו ויועציו שרויים בשמחה גדולה עד מאוד.
תם ולא נשלם שבח לא-ל בורא עולם
