ביום שני בשיעור צרפתית למדנו עבר קרוב, המורה דיברה ודיברה ואני רק חשבתי על זה שאני לא מבינה למה יש סוגי עבר, הרי, בכל פעם שמשהו חוצה את הגבול (הדק למדי) מן ההווה לעבר- הוא שם. ולא משנה ממתי.
כל מילה שאני כותבת על הדף הזה עכשיו שייכת לעבר, והיא שייכת לשם בדיוק כמו שהזיכרונות שלי מכיתה ד' שייכים לשם, ההבדל היחיד הוא שאת זכר המילים שלי מהדקות האחרונות יותר קל להעלות לחלל המחשבה מאשר את הזיכרון מגן החיות.
זה כמו שהראל הג'ינג'י מהכיתה אמר לזֹהר שחו"ל זה חו"ל, כלומר- כל מה שלא בגבולות הארץ, וגם אם הוא נוסע לטורקיה או לקפריסין זה נחשב חו"ל, ואין חו"ל פחות וחו"ל יותר, כי חו"ל זה חו"ל, וכל עוד לא מדברים על האיכות של המדינה- אז טורקיה שווה להולנד מבחינת החוּ"ליות שלה, מה שמבדיל ביניהן הוא המרחק.
בכלל, כל זה גרם לי לחשוב שמרחק עושה את כל ההבדל; המרחק בין צלצול טלפון אחד למשנהו, המרחק בין הבית שלי לשלך, המרחק בין דמעה של יום שישי לדמעה של שבת, המרחק בין הידיים שלנו, והמרחק בחשיבה שלנו.
שום דבר אחר לא רלוונטי לגבי העבר- רק המרחק (ואולי גם העתיד).
ומצד אחד- כלל שהמרחק פחות רחוק, קרוב יותר, כל כך קרוב עד שכמעט בלתי-מורגש, כך טוב יותר, נעים יותר, אינטימי יותר, כואב פחות.
ומרות זאת, מהצד השני- אם המרחק כל כך גדול עד שהוא מסוגל להסתובב סביב עצמו ולחצות רגשות ואנשים לשניים- כך גדל הגעגוע, כך מתעצמים הרגשות. זה הכל המרחק- ולא שום דבר אחר.
דרך אגב, במבחן בצרפתית על עבר קרוב; נכשלתי.
תגובות