מתחת לערימות היופי המלאכותי שנסחפתי אליו כמו עלה ברוח שוכבת האמת שלי, מחוממת ובריאה, מחכה להתפוצצות, מחכה לפגם כלשהו, טעות בתוכנית הידועה מראש, היא אף פעם לא הייתה שם בשבילי, אבל היא תמיד הייתה שם, בתוכי.
אף פעם לא ידעתי איך היא מרגישה, אף פעם לא שאלתי אותה אם היא צריכה משהו, מישהו להגיד לו את כל מה שאגרה בחודשים האחרונים, מישהו להגיד לו למה באמת יש לי צלקות על הידיים, מישהו להגיד לו מה אני באמת מסתירה בתוך קופסת הלב עם המלאכים בחדר, מישהו להגיד לו מה אני באמת עושה כשאני יוצאת, מישהו להגיד לו שכבר איבדתי אותי בתוך ענן עשן, אלכוהול זול, ובנים שאומרים שאני יפה.
אף פעם לא שאלתי אותה מה היא חושבת עליי, תמיד הייתי בטוחה שרק עובדת היא יודעת, האמת שלי, רק עובדות קשות, וכלום לא יותר, אף פעם לא שאלתי אותה אם אני יפה, אף פעם לא שאלתי אותה מה היא חושבת על הבחור החדש שלי, אף פעם לא שאלתי אותה מה דעתה על המצב הבטחוני ועל ניסיון ההתאבדות של בריטני ספירס, אף פעם לא שאלתי אותה במה היא באמת מאמינה.
האמת שלי היא הכבד שלי, היא מסננת רעלים כדי שה"אמת" שתגיע אליי תהיה מרופדת בצמר גפן מתוק וסוכריות, ה"אמת" המזויפת שהיא שולחת לי בכמויות נועדה להגן עליי, להמתיק את הגלולה. היא יודעת שאני יודעת, והיא בשלה, ממשיכה כאילו לעולם לא התחילה, שולחת עוד ועוד גלויות מתוקות ממסתורה מתחת לערימות היופי.
האמת שלי עוד לא התייאשה ממני, אני יודעת שהיא לא תעזור לי כשאבקש, אבל היא תשב בפינה, עם שיער מבולגן ובגדים מוכתמים, וכשאגיע, אחרי המון תעיות בדרך וביקוש הנחיות- תשתוק. ותתן לי להבין לבד.
