בראשית ברא אלוהים את האדמה, ויוצא ממנה עץ, וייצר מן העץ נייר, לכתוב עליו את שירתו.

ולכששלמו הכנותיו, נטל את קולמוסו, טבלו בדמו ויספיגהו בדף. ויכתוב תווים לאין מספר, אין תו דומה למשנהו, וימלא כך דפי ספרו, דפים לאין מספר, אין דף דומה למשנהו.

ויהי, כסיימו מלאכה זו, ויתג ממעל לתווים, כעין הקוץ, נראית לא נראית, משוכה אל על, ויעטרה. וייפח בקוצו של כל תו מתווי הספר רוח חיים מאפו ויקרא את שמה רצון, על כי רצה היא מתחתית התו ועד לעליתו ולא תלאה.

וירא כי טובה מלאכתו במאוד מאוד, וכי ביד תוויו לשמחו אם להעציבו, ויצוו את דברו אלי תוויו ויאמר:

"מני נצח מתנגנת בי שירתי, ולאזניי היא עדן, ואומר בלבבי אעשה לי ספר ובו אכתוב את תווי שירתי ויתנגנו אלו מאליהם מכוח היותם.

והנה, שלמה סוף סוף המלאכה בידי, ואתם, תווי, מונחים לפני שלמים כדוגמתי, ובתוככם אצורה רוחי אשר כל מאווייה רק לנגן את ניגון תווה, הניגון שאצורה היא בתוכו, כל היום.

אך דעו, תווי, כי כולכם נכתבתם מאותו הדיו, דמי, ומכאן הדמיון ביניכם, אך לא מכח הדיו תוציאו ניגונכם אלא מכח צורתכם המיוחדת לכם, ואם בזאת תיפלו - והייתם כנגן הכינור הפורט על ששת מיתריו אותו התו.

ואם לא תשכילו הבן את צורת תווכם והיה ספרכם, ספרי, לנייר מריבה ולא תשקטו אף לא ליום אחד, ולא תבוא עדיכם המנוחה רק בנגנכם יחדיו כל אחד צורת תוו הוא.

לזאת הסכיתו ועשו".

ויהי, כסיימו דבריו אלו, ויפן לאחוריו. וינח את תוויו לבדם לעשות כרצונם, את רצונו.

ומעשי התווים ותוצאותם הרי הם כתובים על דברי ימי ההיסטוריה עקובת הדם, והנוגנת שירת מת(וו)ים צורמת עדי אלוהיה...