אני יושבת בשעת מוצ"ש מאוחרת, לא בפעם הראשונה, קוראת כאן יצירות מדהימות של יוצרים מדהימים - כל אחד עולם ומלואו, ומרגישה ששוב אני מתחברת אליהם, לעצמי. כבר הרבה זמן עבר מאז הייתי מחוברת לעצמי. מזה שנתיים וסימסטר אני לומדת מקצוע שהוא גם דרך חיים של מודעות לעצמי, לעבר, לכאב, לשמחה, לאופי, להתמודדות. אבל החיבור הזה היה כואב מידי, קשה, האיתותים הפנימיים הציקו אז התנתקתי מהם, מעצמי. לא, חיי אינם שזורים בטרגדיות עצומות ועצובות שיסבירו את כאב ההתחברות, אולי סתם גיל התבגרות מאוחר (מאוד). ואני מרגישה כבר הרבה זמן שהניתוק הזה פוגע בי, פוגע באמת שלי, באותנטיות שלי, פוגע ביכולת להקשיב לאחרים ולהתחבר אליהם, לעצמי. וההתחברות הזו לאחרים ולעצמי, שהיתה ועודנה סמל ההיכר שלי בקרב החברים, איננה אמיתית עוד. הם לא מרגישים בזה, חברים עדיין פונים אלי כדי שאקשיב ואעודד, אפתור את הבעיות או לפחות אכווץ אותן למימדיהם המציאותיים. זה כל כך כואב שהם לא שמים לב ואני מוצאת את עצמי נזקקת לאחרים ואחרות שיתחברו אלי ויעזרו לי להתחבר אליהם, לעצמי. קשה להחליף צד פתאום, לראות שמי שהייתי הגב שלהם וחשבתי שיהיו גם הגב שלי בעת משבר, אינם כאלה, וקשה גם להיות בצד השני, של הנזקקת לשכמותי וכמו הנעזרים בי, לא מסוגלת לתת להם-לעוזרים לי, את עצמי כגב כשהם צריכים, להתחבר אליהם, אל עצמי. נכון שלנפש מנגנון ההתנתקות הוא לפעמים הכרח, על מנת לצלוח משברים ולחצים, וכאלה, קטנים אמנם אך צפופים וקשים, עברו עלי הרבה בתקופה האחרונה. אך עם סיום התואר המתקרב ובא, עם סיומו של קורס מסוים שדרך ציור ואומנות פתח לי מחדש את המעיין הפנימי, עם אתר שכזה, שכשיש לילה פנוי אפשר לקרוא ולהתרגש בו, אני מקווה שאני בדרך הנכונה להתחבר שוב לכולם, ובעיקר לעצמי.