מר איקס מרגיש עייף, נולד לפני שנים בדירת חדר קטנה בקצה הבלתי מוכר של הארץ, היום אומרים פריפריה, פעם פשוט לא קראו לזה בשם. קור מקפיא בחורף, שמש לוהטת, ממיסה, בקיץ. בנם הבכור של זוג עולים מבולבל שהגיע כמו רבים מעולם אחר, ניסו בקנאות לשכוח את העבר, חשבו שזה נחוץ בכדי להתחבר ולהכות שורש במקום החדש. ראו בהקרבת העבר את המפתח לעתיד טוב יותר. כשנולד איקס, הבן הראשון בשכונה הצנועה, התגאו הוריו, כמעט השוויצו, הראו אותו לכל מי שבא לברך (וגם למי שלא...). צמח איקס במהירות והנה כבר הלך לבית הספר. למרות האמצעים הדלים ידעו הוריו בחכמת חיים נפלאה, להחדיר בו את המוטיבציה הדרושה להצלחה, ראו בו את מה שהם כבר לעולם לא יהיו. היה נחמתם הכמעט יחידה בחייהם הקשים, הדורשניים. התגלה כתלמיד מחונן, גאוות השכונה, כל האמהות באזור התרשמו מהאיכות. ההורים בשמיים, התמוגגו מילדם, "טרם נראה כמותו באזור כולו" טען פעם המנהל.

והשנים חלפו, איקס שסיים את בית הספר היסודי, ואפילו שנה לפני הזמן, התקבל לאחד מבתי הספר התיכונים האיכותיים בארץ, תנאי פנימייה. זו הייתה לו הפעם הראשונה שטעם את הריחוק מהשכונה, את הלבד. למרות קושי גדול, ואווירת תחרות שלא היה רגיל לה, ידע תמיד לזכור מי הוא, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. כל לילה, רגע לפני שעצם את עיניו, נזכר בהוריו המותשים ששבו מעמל יומם וידע כי חייב להצליח, ידע שאסור להישבר. ואכן נמשכה המסורת. הבנים קינאו, הבנות התמסרו, המורים היללו וההורים שהזקינו בינתיים, רק נענעו ראשם בהסכמה ועונג כמו אומרים, כן זהו בנינו, הוא תמיד היה כזה.

איקס התגייס, אופיו שגובש והתקשח משך שנים הביאו ליחידה מובחרת, תמיד בראש, בחוד העשייה, מצטיין, משאיר חותם, כולם רוצים אותו לידם, מנהיג שלהם, חבר, "אישיות מרשימה, עמוקה וסוחפת" אמר המפקד. למרות ההפצרות, השתחרר מעוטר צל"ש, טענו שזה היה כמעט נס שחזר משם, מזל משמיים.

לאחר השחרור לא חשב לרגע, אוניברסיטה, לימודים, מבחנים, הצלחות וגם קצת כישלונות. התמיד, החזיק עצמו בשיניים, עבד קשה בלילות. ידע שהעולם מצפה לו, הרגיש כי האושר המרופד בעושר ממתין לו בסבלנות באיזו פינה. סיים את לימודיו, החל לעבוד בתאגיד ענק. באחת מחופשותיו, הכיר את אשתו לעתיד. אהבה גדולה, פירותיה בדמות שלושה ילדים. התמיד וכמו תמיד התקדם במסלול, במעלה התפקידים והשכר והנה הוא כבר מנכ"ל. אך היכן הוא האושר הזה, לא הפסיק לשאול ברגעי השקט, כאשר היה לבד. התפלא שהעושר, המעמד, ההצלחה לא הביאו לו את המנוחה.

זה ימים שהוא מתהפך במיטתו בלילות, לא מצליח להירדם, קם בבוקר נוטף זיעה קרה, מותש מימים ארוכים של מחשבות, של סיוט, מרגיש ריק. שאלות קשות צפות ומכות בו ללא רחם, לא נותנות לו מרגוע. מה לכל הרוחות הם החיים האלו הוא מתלבט, אם לא עוד סוג של מסלול מבוכים קשוח המוביל אותנו, את כולנו, לנתיב אחד של אין מוצא בקצהו, ואם זהו הסוף אז למה בכלל להתחיל? מה יש בהם בחיים שיצדיק את קיומנו עלי אדמות, כיצד ניתן בכלל להשוות את כמות רגעי האור, האהבה, הנקודות בזמן בהם אנו מרגישים תחושת מלאות וסיפוק, רגעי אושר וחסד, אל מול שנים כה ארוכות של עשייה מפרכת, של מאמץ וקושי, של סבל והתמודדות, איזו פרופורציה לא הוגנת. האם מוצדק המחיר שאנו משלמים? בעבור מה בדיוק? היש כלל תכלית? 

המון שאלות, ותשובות אין.

"מה לך ולמר איקס" שאלו אותי אתמול. ובכן, לפני כשבוע, בעודי יושב על הכורסא הישנה שבסלון, עיניי עצומות וראשי עמוס מחשבות, התגנב לאוזני מהרדיו של השכנים שיר מוכר וטוב ששמו "דרך לשומקום", נזכרתי בו, במר איקס. מה מעשיו בימים אלו, האם כבר גילה את שחיפש תהיתי. קמתי להתקשר אליו, רציתי לומר לו משהו בדבר התכלית הנפלאה שמצאתי, לחשוף בפניו שיש מטרה לחיים האלה, שקיימת דרך ראויה להשיגה. הרמתי את השפופרת, אך אז בדיוק, התעוררתי מההזיה והבנתי , מר איקס ומחשבותיו הן ההשתקפות שלי, של  כולנו, של המין האנושי כולו. מי פחות ומי יותר. התיישבתי. לקחתי אוויר. הרבה שיחות טלפון יש עוד לעשות, המון עבודה...