ההחלטה לכתוב על החיים שלי כמונולוג הייתה די מעורבת בשיתוף ובפחד לפתוח את חיי לאנשים לא מוכרים אבל הצורך לדבר גדול ממני והצורך לשתף גדול אף יותר. אני חושבת שאם אדם פותח את צוהר ליבו לאחרים הוא יכול לקבל חיזוקים ואהבה ממקומות שלא חשב שיקבל אותם

אני אמא לשלושה ילדים קטנים ועוד אחד בדרך, החלטה לא קלה להביא עוד אחד בזמנים מטורפים שכאלה אבל יצר האמהות גבר עלי וההחלטה נפלה לנסות ולהגדיל את התא המשפחתי למרות הקשיים היומיומיים המטרידים כל נפש חיה בישראל הארץ הקטנה שלנו, תחושת השייכות היא אדירה, הקשיים הופכים להיות שוליים במחשבה על עוד נפש שהורדנו ארצה

הילדים קיבלו בהבנה עד כמה שיכלו, המשפחה המורחבת קיבלה בצייתנות כי לא הייתה להם ברירה ועכשיו כל שנותר הוא לחכות, לחכות ולצפות שהלידה תהייה קלה והחיים לא יכבידו יתר על המידה לגדל אותו לדאוג לכל צרכיו. אני מרגישה שההחלטה הכל כך גורלית עבור כולנו תחזק אותנו ותגרום לנו להבין את משמעות החיים והתמודדות איתם בצורה ברורה יותר

בכל יום שאני הולכת לעבודה ושומעת ברדיו על הרעת המצב ועל הנופלים מצד כוחותינו אני מתמלאת בהרהורים כבדים ובהמון סימני שאלה האם כדאי להמשיך ולהתרבות, לגדל 19 או 20 שנים ואז לחכות להודעה הנוראה מכל, אובדן של אהבה אדירה שאי אפשר לתאר במילים, הודעות מסוג זה עוברות לידנו בכל יום ואנחנו נהיינו אדישים, הילדים שלי עומדים לנגד עיניי בכל פעם ובכל מבזק חדשותי שמפלח את האויר ומודיע שוב ושוב על עוד נפילה מיותרת של חיים או שבעצם לא כל כך מיותרת, הרי אנחנו נלחמים בכל יום על המהות שלנו והזכות שלנו לחיות חיים שקטים והקורבנות פשוט רבים אבל הסיבה מוצדקת, נכון?! אני מקווה

אני יושבת עכשיו בעבודה, בכיסא הכל כך מוכר, מול המחשב מזה שנים רבות ותוהה אם אלו באמת החיים או שיש אמת אחרת, אני מאוד מאמינה בקיום שלנו אבל חוששת לבאות