הרחוב היה ריק מאדם. הכל היה חשוך ומעורפל מאוד. התפלאתי לגלות שאני היצור החי היחידי ברחוב כולו. אפילו מכוניות לא נראו באופק. אבל התפלאתי עוד יותר לגלות- שאני מחזיק באופני פעלולים. אף פעם לא נסעתי באופניים כאלה, אבל היום הייתה לי הרגשה שאני צריך לזרום...

אז זרמתי. התיישבתי על האופניים, וראיתי במרחק 40 מטר ממני רמפה בזוווית אופקית של 25 מעלות מעל הקרקע. הרמפה עצמה נמשכה 2 מטר.

אין לי מושג למה, אבל קול פנימי אמר לי לחשב לאיזה מרחק הרמפה תקפיץ אותי. זרמתי גם פה עם הרגש. כי במקום אשר אני ניצב- המציאות והדמיון מתאחדים לחיזיון קולי כמעט כמו החיים עצמם- עוצמתי וכחוני בהתחלה, אבל מטושטש וחלש בסוף.

(פה מתחילים בולשיטים בפיזיקה- תזרמו כמוני... גם אני לא רציתי)

התחלתי לחשב- אני מתחיל במנוחה, מאיץ במהירות של מטר לשניה בריבוע למשך 10 שניות שבסופם המהירות שלי תהיה 10 מטר לשניה, אבל כשאני אגיע לרמפה..............

ידעתי שזה לא בסדר. בד"כ אני לא מחשב את זה... משהו לא בסדר קורה פה.... אבל זרמתי... ובעודי מחשב את הנתונים הטלפון בבית שלי צלצל. אבל רגע... אני בכלל לא בבית, גם לא קרוב. איך אני שומע את הטלפון?

רציתי להתעלם ממנו... גם שאני לא בבית הוא רודף אחרי? אבל הטלפון לא הרפה- הוא המשיך לנג´ס לי.

לפתע קרן אור עצומה סינוורה אותי. מוזר, לפני רגע היה פה חושך. אבל אז הבנתי, זה שוב קרה לי...

הטלפון עדיין צלצל. זינקתי עליו כארי ותפסתי אותו בעוצמה, אבל מפי יצא רק פיהוק ישנוני.

"הלו?" שאלתי כמו מתוך שינה

"ידעתי שאתה ישן..." אמרה אמא שלי מהעבר השני של הטלפון בחיוך. "יש לך עוד שעתיים בגרות בפיזיקה. ואל תשכח את המחשבון!"