לבושות סחבות לבנות, כתרים נוצצים ומסנוורים, אודם אדום בוהק עד מחליא. הדמויות שלא עוזבות אותי...

הן כה יפות שזה אכזרי, ומהפנטות

פוסעות לאט, מהר... רצות ונעצרות.

    ידיהן נמשכות עם הרוח הכבירה שמעיפה את הכל, אך הן רק מרחפות,

במהירות מסחררת עוטפות אותי ומרימות גבוה כל כך, פחד הגבהים שלי חוזר.

    שומעת ברקע אקורדיון וכינורות המלווים אותו... צמרמורת. כמו הכאב שעוד רגע יבוא כשאצנח.

    אנשים באים והולכים, כמו המוזה; כסף... כסף...

חיים בעולם חומרני וצבוע... ועכשיו מצטרף העוגב. מעיף אותי לכל הרוחות.

    פנים חסרות הבעה, צבען לבן כצבע הריק. והנה בא הכלום הגדול, זה שאחרי הסוף.

אתם לא מבינים... אני אבודה, אני לא מבינה כלום; למה שתבינו אתם?

    הכוכבים הקטנים והיפים נהפכים לקוצים מכוערים ויבשים ששורטים את עורי. כאילו הייתי מגנט והם מתכות, נדבקים אליי.

אני כל כך מפוחדת, ומכלום.

    שומעת את זה; "ברוכים הבאים לארץ-לעולם-לא-חוזרים-מכאן,"

קולו המרוחק והקר שלו. של איזה מישהו שאני זוכרת מאי פעם.

    "ברוכים הבאים ושלום לכם חבריי היקרים, לכאן כולם בסוף באים, ומכאן אין חוזרים.

כאן ישרפו אתכם כמו נייר משומש, יענו אתכם כאילו הייתם חיית ניסיונות... תגידו ביי ביי לעולם היפה, שלום לארץ-לעולם-לא-תשכחו."

    המוסיקה מתגברת ונהפכת לאדי חום שממיסים את בגדיי; נשארת עירומה אל מול האור הגדול. הוא צורב בעיניים אך כה מהפנט שקשה לי לסגור אותן.

    ולאקורדיון, מנגינת יריד שעשועים ישנה, מצטרפת צווחה גבוהה דקה וחמימה. מפוצצת לי את עור התוף ואני מתענגת על התחושה.

    חיוך אכזרי שלא בא ממני נפרש על פניי, והצעקה המושתקת שאני מתיימרת להבליע מאיימת לצאת. כל רגע. ממש עכשיו.

    מסביב הם צורחים ונראים מאושרים; הם צווחים ואני יודעת שהם בוכים.

    "חיכינו לך," הוא אומר, ואני רואה את פניו במטושטש.

    אדום כזה כמו השפתון המדמם של המלאכים המקבלים, אלא שמחכים בכניסה לשומקום הזה; מלאכי השטן. מלאכי הריק. הסוף. הכלום-הגדול-שלעולם-אינו-נגמר.

    והוא מחייך, והיא, אני, מחייכת בחזרה... הוא צורב את פניי, החיוך, ואני רק מותחת אותו לכל כיוון עוד ועוד עד שהוא קורע את עור פניי מעליי, ואני חושבת שאני כבר לא כאן.

    "בואי נסיכה, שבי בכס המלכות; מקומך. חיכינו לך."

    לשון יוצאת החוצה, צבע שחור יפהפה שמעוור אותי לחלוטין, כמו לבן הכלום שהופך אותי לכלום בעצמי. היא תופסת בידי ומושכת אותי קדימה, אני נענית לה. בהנאה גלויה.

    בפנים עוויתות אחרונות של שפיות אחרונה, היא קוראת לי הצילו ונעלמת בין קולות הטירוף.

    כאוס ענק, בלגאן אחד גדול; חלום אמיתי, סיוט שמתגשם.

    הם רצים לפה ולשם, ולשם ולפה... אדומים כמותו - ריקים כמותי.

הם יודעים שזה הסוף, שזה נגמר, שזה כלום. רק אני כבר לא. ואני אוהבת את זה. וזה לתמיד.

    אפוקליפסה עכשיו, בדיוק.

    "ברוכים הבאים, לריקוויל, כלומוויל. תיהנו משהייתכם, מקווים שלא תתאכזבו.

וגם אם כן, לא באמת אכפת לנו.

ומכאן אין חוזרים."