קאמרה אובסקורה
ניכר בהם, ברהיטים, העולם המביט בהם דרך חריר המנעול של דלת הבית.
הלא מאז ומעולם היו הם בשבילו תחליף לעולם שמבחוץ.
פעם הוא החליט שבחוץ יש פשוט שולחן עץ ענקי הפוך, והשולחן כאן בחדר הוא רק השתקפות שלו. אך השתקפות משכנעת למדי, יש לומר. מספיק חזק כדי להניח עליו את הספרים שלו, ויש כאן הרבה כאלו.
נקודת אור ורדרדה נופלת על הקיר ממול. לזה קוראים בוקר, הוא כבר החליט.
היא נעה אט אט אל עבר מקורה, החריר שבדלת. מתחזקת ומתחזקת ואז נעלמת. אחרי בערך אותו זמן גם החריר מפסיק להאיר. ולזה קרא ערב.
תמיד תהה מה תפקיד הרהיט הזה, דלת. המנורה מאירה לו כדי שיוכל לקרוא. הכיסא זה כדי לשבת ולחשוב, והמיטה כדי להפסיק לחשוב. אבל הדלת הזו, הקיום שלה מטריד. צריך לעשות איתה משהו, אבל מה?
ובעיקר מתי?
מה אם ברגע שיגע בזה ישנה שם משהו, ואז החריר יפסיק להאיר לו, לשרטט את היום שעובר על הרצפה?
אצטרך, הסיק פעם, לספור כמה זמן לוקח לקרוא את החטא ועונשו, ואז לקרוא אותו שוב ושוב בלי הפסקה כדי לדעת כמה זמן עבר. לא. עונש גדול מדי לחטא קטן מדי. עדיף להזהר.
אך ניכר בהם, ברהיטים, דרך שימושם. האיש החכם והטוב שבנה אותם נתן בהם בינה שתבחין מה יש לעשות ואיך. אך מתי?
הוא החליט שהזמן המתאים יהיה ברגע הראשון שהאור בחריר יעלם. כל היום הוא עמד עם היד על הידית, מתלבט, מחכה. ואז הרגע הגיע.
ברגע שנתפחה הדלת השתנה הכל. אור חזק האיר את עיניו מכל הכיוונים. שמים כתומים סגולים נגלו לעיניו, מרפסת אחורית של שקיעה שהרגע נגמרה. שכן זאת יש לדעת, הרגע בו השמש יורדת מתחת לים הוא רק  הצגה. כך השמש סוחטת לה עוד כמה שריקות התפעלות, ומנפה את אלו שהגיעו כדי לומר שהם היו בשקיעה. אך את הקהל הנאמן, זה שנשאר כדי לוודא שזה באמת נגמר, היא מפתיעה מאחוריו, ממזרח, בשיר הדרן אחד, כזה שעולה על כל המופע הרשמי שנגמר זה עתה. מעין סייד-בי ארוך אל תוך הלילה.
הוא עמד נדהם מול המחזה. מצחיק, אמר לעצמו. אם אצייר את זה יאמרו שאני סוריאליסט. חבל שאין לי מצלמה כאן.
לפתע כרסמה בו התחושה המגרדת, של חבר טוב שהיה עד לפני רגע מאחוריך ואולי הוא לא שם יותר. הוא הסתובב. אל החדר שלו.
השינוי היה איטי מאוד אך בכיוון אחד בלי חזרה. המילה "אנטרופיה" קפצה לו למוח. בתחילה הטשטשו כותרות הזהב של הספרים עד שלא ניתן היה לקרוא אותם. לנגד עיניו התערבב חום המדף עם חום הספרים, ושניהם החלו יחד במסע לכיוון בהירות הקיר, עד שנעלמו בו. המיטה והמנורה נעלמו בתוך הקיר הסובב אותן, ואז גם הקירות התבהרו עוד ועוד אט אט, מלבן סיד אל לבן ביצה שנולדה זה עתה, ומשם ללבן שלג, ואז, לבסוף ללבן תמונה שרופה.