ברון יחד כוכבי בוקר רפאל ויונטי
ההאמר טס בראלי הרים שבירידה ממנרה לבסיס שליד מרגליות. אחרי לילה של תצפית על ואדי בלבנון, הנהג רוצה לגמור את זה כמה שיותר מהר וללכת לישון. מצחיק, זה בדיוק מה שהוא עשה כל הלילה בטענה שהוא ותיק. גם בי העייפות מכה, אבל היא נותנת לי תחושה אחרת, מזוככת, שמשתלבת נהדר בפרולוג לזריחה שמשתולל מסביבי. אני מרגיש טהור כמו ציפור שמעירה את השמש.
הארץ מופתעת מחזרתו של מחזרה, השמש. היא מסמיקה כבתולה אך נוטרת כאישה מנוסה. כנגד כל שעה שהיא שמרה על חומה אתמול בלילה, היא גומלת לו בקרירות היום בבוקר. כך היא גאולתך אדמה, קמעה קמעה. בין הארץ הנוטרת קרירות לשמש שלא מתעקש, אני קופא מקור אך נשמתי צוהלת. אני לוקח את מכשיר הקשר, לוחץ עליו ולוחש בשיר:
"אודה לאל לבב חוקר, ברון יחד כוכבי בוקר"
העייפות היא מסוג אחר מזה שאני מכיר. אחרי כמה שעות עייפות של אני-מת-לישון-עכשיו מגיעה עייפות חדשה. השלמה עם העובדה שכבר לא תירדם היום, ושהיא כאן כדי להישאר. חצי אומללות על כמויות הקפאין שיש לך בדם, שלא ייעלמו עד מחר בערב, כשתצא שוב לתצפית. מעורבת עם חצי תחושת אין-בלתי, ניצחתי את הגוף ועתה אני נשמה מטושטשת.
"שימו לב אל הנשמה, לשם שבו ואחלמה"
אני נזכר בסוגיה האחרונה שלמדתי בישיבה – הנודר שלא ישן שלושה ימים, מלקין אותו וישן. גם אם תלקו אותי אני לא אצליח לישון עכשיו. היער העבות הופך לחורש טבעי נמוך, שהורוד של הזריחה מחמיא לו יותר. הציפורים שרות ברכות השחר יחד איתי, ואני ניזכר בסוף מישמר בישיבה, כשרק בחור אחד שישן מוציא את כל הישיבה ידי חובת ברכות השחר.
אני מטונף כמו שמעולם לא הייתי. בוץ לבנוני מעורב בזיעת חרמונית וקורי שינה. איך אניח תפילין ככה? על שיער דבוק מרוב לכלוך?
"ימצאה מטונפת בעוונות ובתוספת כמו שפחה נחרפת"
ויש גורסים
"ימצאה מעוטפת בטלית ובטוטפת כמו כלה מקושטת
תמיד בבוקר בבוקר"
אני נכנס לבית הכנסת המאולתר שלנו, מביט בעיניים אדומות ויבשות בפרוכת המרופטת, שנתרמה פעם לעילוי נשמת נחשון וקסמן.
ומחייך.
תגובות