מי האדם הזה? תהתה. מה הקשר שלה אליו?

הוא החמיץ את ההזדמנויות שלו, את אותם הרגעים שבהם דומה היה כי חייה מאבדים את שיווי המשקל, נעזבים לכוחות אפלים, הוא החמיץ את אותם רגעים שבהם אהבתו יכלה להפוך לביתה האמיתי. הוא פשוט ישן ברגעים ההם.

האם הייתה זו אשמתה? על שלא עוררה אותו?

והאם זה משנה?

האם מדידת האשמה, הניתוח הכימי הזהיר של היסודות שרקחו את התבשיל הזה, ישנו את התבשיל? האם הם ישנו את העובדה שהם היו זרים זה לזה עשרים שנה? האם הם יגאלו את מה שהועלה לקורבן?

ומה בדיוק הקריבה על המזבח?

את סיכוייה לאושר ממשי.

את סיכוייה לטוב אמיתי.

את סיכוייה לדעת את האלוהים האמיתי, שהוא מורכב וקשה וחומל, ולא דמות קרטון של אל שמגיב לציות של בני האדם במתנות אלוהיות, אליל חמדן ואכזרי ובלתי  צפוי כמו האנשים שבראו אותו.

היא חיה כבתמונה של חיים מושלמים, חיקוי מושלם, מואר לגמרי, כשכולם לובשים את הבגדים המושלמים, את ההבעה המושלמת. היא השתוקקה לבכות על כל השנים האבודות, על הרגשות האמיתיים, על החיים האמיתיים שוויתרה עליהם בקלות ראש כזאת.

סוף סוף הבינה שהיא לא הקריבה את הקורבן למען בעלה, או למען בנה, או למען בנותיה. היא הקריבה אותו למען כל הבתים הצרים הצמודים זה לזה. מה שלא יפה לא מראים. כי זה לא יפה לגרום לאנשים אי נוחות, לא יפה להראות להם דברים שהם לא יוכלו להשלים איתם בגירסה הקלה, הצפויה מראש, של אמונה מורכבת. תשאירי את זה חבוי, תשאירי את זה שקט, כדי שהם יוכלו להמשיך הלאה בלי לחקור או לפקפק, בלי אתגרים... בוראים עולם מושלם על ידי כך שמתכחשים לחוסר השלמות שבו, על ידי כך שמאלצים את החריגים להתחבא. אצלנו אין אנשים שמכים את נשותיהם או שנואפים; אין מעוותים, או לא ,  מאוזנים נפשית, או בעלי מום, או מפגרים, או חירשים, או עיוורים! אף אחת מהנשים שלנו לא נאנסת, באף אחד מהילדים שלנו לא מתעללים. אף אחד לא מתאבד. לא ברחובותינו. לא אצלנו.

העולם שלנו, התחום שלנו, מושלם.

היא הסתירה מה שלא היה יפה. היא שמרה מפניו את הידיעה. מבחינה זו היה בעלה חף מכל אשם. אך השאלה שנסרה בלבה כמכשיר עינויים כל אותן השנים הייתה: מה הוא היה עושה אילו סיפרה לו?