נודדת בין רחוב לשכונה,

מנסה להימלט ממה שנותר מזיכרונך,

מנסה לא לחשוב עליך, לפחות לא היום,

מנסה להמשיך הלאה, לא להיתקע עוד באתמול,

נכון, לא הבנתי בזמן כי הייתה זו אהבה,

הייתי בטוחה שזה משהו סתמי יותר,

משהו שטעמו פרווה היה.

הייתי צריכה לאבד אותך כדי להבין את ערכך,

כדי שתכה בי במלוא העוצמה האהבה,

ועכשיו אני כל כך אבודה.

הבניינים משתנים בגודל, במראה ובצורה

ככל שאני נודדת יותר בכל שכונה,

והרי זאת אותה הארץ, אותה המדינה

וכמה היא שונה בכל חלקת אדמה.

ילדים משחקים עדיין משחקים,

מביטים בי בדרכם,

ואני תוהה האם הם רואים

את האובדן? האם מרגישים שעבר מאז

כבר כל כך הרבה זמן?

כיצד הפכת לכל עולמי בפרק זמן כה קצר,

איך זה שאיני מצליחה להתקיים עוד כבעבר,

איך זה שאותך אני צריכה יותר מחמצן?

איך זה שלא קל לי יותר עם הזמן?

השמש ניצבת במרכז השמיים עכשיו,

חמה ואכזרית מתמיד,

הילדים נעלמים אט, אט מהרחובות

ומופיעים להם הזוגות.

הדמעות תופסות אז את מקומך,

וכל שנותר לי הוא לדמיין במקומן

את דמותך.