דובי הוא לא הילד הכי מקובל בכיתה. נמוך, שמן ובנוסף גם מגמגם. גילי, המופרע של הכיתה, כל הזמן לועג לו ומקניט אותו. כל הילדים מצטרפים אליו וצוחקים. ילדים הם עם אכזר. אני לא מתערב. גם הבנות לא. המורה ביקשה מאיתנו לשחק איתו ולעזור לו, אבל אף אחד לא העז, חוץ מאיתי שלמד איתו בגן וכל הפסקה מדבר איתו. על איתי אף אחד לא צוחק, הוא חזק יותר מגילי ומכל אחד אחר בכיתה ואף אחד לא רוצה להתעסק איתו. אבל גם איתי לא מגן על דובי, הוא מרגיש שלדבר עם דובי בהפסקות זה מספיק והוא כבר יצא ידי חובה. אני, כאמור, לא הייתי צד בעניין. השנה פורים היה חג שמח לכולם. בעצם, כמעט לכולם. דודו התחפש לצב נינג'ה. אמא שלו קנתה לו בחנות חליפה שלמה וחרב אמיתית וגם חגורה כמו בסרט. איתי התחפש לכדורגלן עם החולצה מס' 10 של מראדונה, נטע התחפשה לפרפר. כל הבנות פתאום רצו להתחפש לפרפר, לא בגלל התחפושת, בגלל נטע. גילי התחפש לשודד ים. הוא עלה על השולחן וקרא 'מי בא איתי למצוא את המטמון?'. כולם הלכו איתו למצוא את המטמון. אני התחפשתי לצ'רלי צ'פלין. לבשתי את החליפה מהחתונה של אחותי, וכובע מצחיק שאמא הוציאה מהבוידעם. אמא גם ציירה לי שפם קצר כזה כמו של צ'פלין. הייתי מאושר. דובי התחפש לליצן. ככה, פשוט ליצן. היו ילדים רבים שהתחפשו לליצן. הם קנו חליפות מהחנות, כדורים ללהטוטים, כובעים משוגעים ועוד כל מיני בגדים של ליצנים. החליפה של דובי היתה סתם בגדים תפורים ונעליים בלויות. את הכובע שגזרה לו אמא מקרטון הוא שם בתיק. דובי נכנס לכיתה בצעד מהוסס. נראה היה עליו שחג הפורים עבורו היה נטל כבד. כשגילי ראה את דובי הוא מיד 'חתך' אותו. 'ליצן שמן שלי אולי תרקוד איתי', קרא לעברו. כל הכיתה צחקה. גילי לא ריחם על דובי והמשיך. - 'די! מספיק כבר!', קרא דובי, כולא את הדמעות. - 'מה אמרת? תתנצל!'. - 'אני לא אתנצל, אתה תתנצל'. - בוא הנה שמן קטן, אני אראה לך מה זה להתנצל'. גילי דחף את דובי, אך דובי לא ויתר. כולם עודדו את גילי. גם הבנות. גם איתי. דובי החל לברוח מגילי, וגילי רדף אחריו לאורך המסדרון. הוא תפס אותו וקרע ממנו את התחפושת. אחר כך המשיך לרדוף. לא יכולתי לראות את זה. רציתי לבכות. ברחתי אל הספרייה כדי שלא יראו אותי בוכה. בספרייה אין אף אחד בבוקר ותמיד אפשר לברוח לשם. הנחתי את ראשי בין כפות ידי. ילדים הם עם כה אכזר, חשבתי לעצמי. מי לימד אותם שהחזק שורד? דובי הוא ילד כל כך טוב שלא עשה רע לאף אחד. נכון, הוא קצת שמן וגם נמוך אבל מה זה משנה? והתחפושת הקרועה - מה תגיד אמא שלו? היא בטח ענייה, אז גם הלב שלה צריך להישבר? לא הספקתי לחשוב על תשובה לכל השאלות כשהדלת נפתחה. בפתח עמד דובי מחפש מקום מסתור. הרמתי את עיניי הדומעות וידעתי - נתפסתי על חם. ישירו לי 'תינוק בן שנה בוכה במיטה'. בקושי רב הצלחתי להסתיר את הדמעות. קמתי וניגשתי כועס והמום אל דובי. 'שמן אחד! מחפש מקום להסתתר, הא? תכף תראה'. יצאתי מהספרייה, ראיתי את גילי והשאר מחפשים את דובי. סימנתי להם איפה לחפש. על השאר אני לא יודע לספר. למה סיפרתי לכם את זה? מפני שאתמול פגשתי את דובי. עברו כבר למעלה מעשר שנים ודובי נראה לגמרי אחרת. בחור גבוה ורזה, סיים תיכון בציונים מעולים, שרת ביחידה מובחרת והתחתן עם בחורה טובה. היום הוא לומד מנהל עסקים. החיים האירו לו פנים סוף סוף. חג הפורים ההוא הציק לי נורא. דיברנו על כל הפרשה. סיפרתי לו שאני מצטער שסיפרתי לכולם איפה הוא נמצא. - 'ראיתי את התחפושת הקרועה שלך ולא יכולתי לעמוד בזה.', סיפרתי לו, 'ריחמתי עליך'. - 'ריחמת עלי? באמת? דווקא אני ריחמתי עליך. ראיתי אותך בוכה בגללי וכל כך הצטערתי בשבילך. היית בטח נורא מסכן...'.