הערות:

הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי שאני המצאתי.

השמות, התאריכים וההתרחשויות שונו פעמים רבות על מנת להמנע מתביעות עתידיות, לרוב תוך כדי פגיעה משמעותית באמינות העלילה. אתכם הסליחה.

עותק זה מכיל לצערי הערות מצד עורך הדין שלי. הקורא מתבקש להתעלם מהן.

עקב חוסר התועלת המשווע של הסיפור, אנצל את המקום להשחלת מתכון סיני מקורי להכנת עוף בלימון.

[- דיון בקווי הדמיון המפתיעים בין מתכון סיני "מקורי" זה של מרשי )להלן "הנתבע"), וזה של י. אהרוני  (להלן "התובע"( לא יתבצע כאן מפאת חיסיון ההליכים המתקיימים בנושא בין כותלי בית המשפט המחוזי.

עו"ד ב. לייבוביץ´ -]

קראו לו וומבאט.

אמא שלו שמעה את המלה באיזה ערוץ זר בטלוויזיה ואהבה את הצליל שלה. היה כבר מאוחר מדי כשגילתה שמדובר באיזו חיית כיס שעירה ומגוחכת על סף הכחדה. ההזמנות לברית כבר שונעו ברחבי הארץ בבטנן של משאיות דואר אדומות, והדודה הרכלנית כבר בטח דיברה עם איזה חצי איזור חיוג. חוץ מזה, אם היית פעם בסניף של משרד הפנים, וודאי תסכים שעדיף שהילד שלך יחטוף מכות כמה שנים מאשר לחכות שם בתור. אז הוא נשאר עם וומבאט.

[- כוונת מרשי )להלן "המחבר"), אינה כי הפקידים במשרד הפנים יושבים על עכוזם ואינם עושים דבר, חלף זאת מרשי יטען כי מדובר בכל עובדי המגזר הציבורי בכללותו שיושבים על עכוזם ואינם עושים דבר.

עו"ד ב. לייבוביץ´ -]

זה לא פשוט לגדול עם שם כזה מוזר ועוד במקום כמו שדרות, עם כל הלחץ הזה להיות מוסיקאי או דוגמנית. לא רק בגלל שוומבאט לא כל כך רצה להיות מוסיקאי או דוגמנית, אלא בעיקר כי הוא תמיד חלם להיות רק דבר אחד כשהוא יהיה גדול -  אוטו גלידה.

אני מניח כי רוב הקוראים כבר הבינו בנקודה זו שלא תמצאנה פה בסיפור תובנות רדיקאליות על מהות הקיום האנושי ביקום הארבע-מימדי. אז אפשר להתחיל... קולפים בצל קטן, חותכים לשניים ופורסים כל מחצית לפרוסות דקות מאד. שוטפים לימון, חותכים לשניים לאורך ופורסים (עם הקליפה) לפרוסות דקות.

מאז שהיה קטן הוא התאמן להיות אוטו גלידה. שמר על כושר, הכיר את כל הארטיקים והטילונים, קנה מקרר ומערכת כריזה והתקין את הכל על מנשא היי-טקי בצבע אפור מטאלי עם חיבור היישר לחוליה L4 בגב התחתון. כולם אמרו לו שזה לא בשבילו, אבל הוא לא נשבר. הוא זכר איך המורה אמרה ליניב (במלעיל) מהכתה המקבילה שהוא סתם מבלבל בשכל ומקסימום הוא יוכל להיות איזה מערבל בטון. אבל יניב לא נכנע, ולמרות שכולם אמרו לו שהוא לא יגיע רחוק, עכשיו הוא אוטובוס בין עירוני ומגיע כל יום משדרות ועד התחנה המרכזית בתל-אביב. אז וומבאט ארז הכל ונסע צפונה לממש את יעודו. הוא יהיה גם יהיה אוטו גלידה.

עד שהוא יגיע... חותכים מאתיים וחמישים גרם חזה עוף נקי לקוביות קטנות ומשרים כחצי שעה בקערה המכילה חלבון, כף עמילן-תירס, כף יין לבן וקורט מלח ופלפל לבן.

אך כשהגיע למרכז הוא נתקל בסיוטו הגרוע ביותר של אוטו גלידה - שטראוס הוציאה ארטיק חדש במגוון טעמים – "מגנום" הם קראו לו. מגנום. כמו האקדח.

[- הערה זו של המחבר, אין בה כדי לרמוז ולו כקליפת השום כי שטראוס (להלן "החברה") שמה במתכוון אקדח בפי ילדי ישראל, אלא מדובר בעובדה המצויה בידיעת בית המשפט הנכבד.

עו"ד ב. לייבוביץ´ -]

ובכן מה הבעיה? הבורים שביניכם בוודאי שואלים... הבעיה היא כמובן, כפי שכל בר דעת יודע, תוספת הגודל הנדרשת לפוסטר המכיל את ציורי כל הארטיקים החדשים. וומבאט פשוט היה נמוך מדי בהשוואה לכל שאר האוטו גלידות באיזור. וומבאט שלח מכתבי מחאה לשטראוס וקיווה שהם יבטלו את הארטיק החדש, אך עם שם כזה, אף אחד לא התייחס אליו ברצינות. לאחר שבועות מספר הוא נואש.

[- המחבר לא מנסה לקיים מרד צרכנים מכל מין וסוג שהוא. כל רמיזה כזו תגרור תביעה מצד מרשי בגין הוצאת דיבה.

עו"ד ב. לייבוביץ´ -]

ננצל את חוסר האונים והתסכול... מערבבים בקערה שלושת רבעי כוס מרק צח, מיץ מלימון אחד, שלוש כפות סוכר, כף רוטב סויה ושתי כפות יין לבן יבש.

בלית ברירה הוא החל לעבוד בתור טוסטוס של שליח פיצה. ילד שמנת בן שבע עשרה שעבד רק כדי לממן עוד סאב-וופר למערכת הקולנוע הביתי שלו. הוא תוזז בכל רחבי העיר, עלה על איי תנועה, ביצע פרסות לא חוקיות, ונסע במהירות שאינה הולמת את תנאי הכביש. וומבאט יצא אפס.

אפרופו אפס... מחממים קצת שמן במחבט ומטגנים בו תוך כדי ערבוב את קוביות העוף עד שצבען הופך לבן. מוסיפים את הבצל והלימון הפרוסים וממשיכים לערבב עוד כדקה. מוסיפים את הרוטב ומערבבים קלות. כשהרוטב רותח, מוסיפים עוד כף עמילן-תירס מדולל בשתי כפות מים. מביאים לידי רתיחה.

מורידים מהאש, מעבירים לצלחות הגשה ובוזקים קצת בצל ירוק חתוך מעל.

אחרי שנים, וומבאט עדיין באותו תפקיד, עדיין אפס, ועדיין גורם לבעיות כשמנסים לחלק בו מספרים אחרים. מדי פעם הוא שולח מכתב לשטראוס וחי בשביל היום בו הם יחזירו את כל המגנומים למפעל. ואז - כשזה יקרה – בשנייה הוא מפרק את הטוסטוס מתחת לשליח פיצה, אפילו אם זה באמצע צומת גלילות, ומוכר לכולם ארטיקים וטילונים כאילו אין מחר. הוא כבר יראה להם מה זה אוטו גלידה.

מוסר השכל – כל המליינים יכולים בינתיים להמשיך ולרכב עלינו. אבל אם הם רק יורידו לשנייה את המגנום, הם יחטפו וואחד טילון בתחת.

יאללה בתיאבון.