עד ה-9.11.02 הספיק רונן לעבור אירועים מסעירים רבים, אבל אותו יום, התשיעי בנובמבר, היה היום המשמעותי והגורלי ביותר ב-36 שנותיו.

טררררררררררררררררררררררר...
רונן מתח ידו אל השידה שניצבה בפינת החדר סמוך לחלון, ונתן מכה על ראש השעון. הוא הביט לעברו וכמו בכל יום חול, ראה את תמונתה של תמי ולצדה השעון עם הספרות הדיגיטליות שהורו עכשיו 6:05.
אוף, בשביל מה? בשביל מה בכלל אני שוב קם?, חשב לעצמו רונן בזמן שגרר עצמו בלאוּת של בוקר אל האמבטיה ושטף פנים . הרי שוב אני אעמוד באוטובוס הצפוף כל הדרך לעבודה  ושוב אני אריב עם הבוס ושוב אני אקבל מכתב בדואר
שמודיע לי על איזה חוב או התרעה לפני עיקול. ושוב ושוב ושוב...
זה יכול היה להיראות כמו צירוף מקרים מדהים אבל רונן לא הופתע שכל זה קרה באותו יום ארור.
כבר אחרי שירד את 58 המדרגות והגיע אל דלת הכניסה, ראה מעטפה לבנה על הרצפה. הוא הרים אותה וקרא לעצמו: לכבוד רונן שמואלי, סוקולוב 47, קרית-אתא, ובחלקה התחתון של המעטפה ראה:חברת החשמל ליד הלוגו המוכר.
בזמן שהוא פתח את המעטפה, פניו עטו, באופן בלתי מודע, ארשת של חשש. עניין של הרגל.
ידעתי, מלמל לעצמו בעצבנות והמשיך בלבו:זה היה עניין של זמן עד שיודיעו לי שמנתקים לי את החשמל. אבל למה בהתראה של יומיים? אם רק הייתי מכיר את העבודה הזאת טוב יותר כשפניתי אליה, הייתי מנסה להתקבל ישר למשרד הראשי - זה שבתא. שם היה לי סיכוי טוב יותר להגיע ל´צוות 4´. כן... משכורת שמנה ורכב צמוד, כמו שיש שם כבר היו הופכים את החיים שלי לטובים יותר.            ´צוות 4´ היה הצוות שהגה והפיק את הקמפיינים הגדולים ביותר במשרד הפרסום שבו עבד רונן. את הצוות הזה הרכיבו המוחות המבריקים ביותר בחברה והתנאים היו בהתאם. על-אף דימויו העצמי הנמוך, ידע רונן שהוא ראוי להכלל ב´צוות 4´.
הוא דחף את המעטפה אל התיק וכשהרים עיניו והתכונן להמשיך ראה את דוֹד אלי חוזר מבית-הכנסת ובידו השקית עם הטלית והתפילין.
לא היה שום קשר משפחתי ביניהם, אבל כשרונן ותמי עברו לבית הזה, כל השכנים כבר קראו לו דוֹד ורונן ותמי בעקבותיהם.
רונן! מה קרה?, שאל דוד אלי.
מה? אה, שום דבר, דוד אלי. ה... ה... הכל בסדר גמור, ענה רונן והעלה חיוך מאולץ על פניו.
אז למה הידיים שלך רועדות ואתה כל כך חיוור ?
זה... זה שום דבר, הכל בסדר, מלמל רונן והתחיל ללכת במהירות לכיוון התחנה. הכל ב... בסדר, דוד אלי, ש... שיהיה לך יום טוב!
לפני שהוא פנה בקרן הרחוב ליד בית-הספר, הוא עוד הספיק לראות את המבט ההמום של דוד אלי. קצת לא היה נעים לו, לרונן, להיות כל כך לא מנומס ולברוח באמצע שיחה עם אדם שיכול כמעט להיות סבא שלו, אבל הוא הרגיש שהוא פשוט לא יכול להישאר שם.
הוא חלף על-פני הגן הציבורי והרגיש דמעה מרטיבה את הלחי הימנית.
איזה תינוק אני! בוכה בגלל החשמל.
אם הוא לא היה כל כך קשוח עם עצמו, הוא בטח היה מבין שזה הרבה יותר מניתוק החשמל. הוא בטח היה מבין שהכל צף עכשיו. המוות של אשתו, תמי, מסרטן, שבעה חודשים מוקדם יותר; המינוס הענק בבנק (שבחלקו נוצר בגלל התרופות היקרות ובחלקו נוצר בגלל פשיטת הרגל של בית הקפה); המשכנתא, ההלוואות והחובות לבנק; ההלוואה מהשוק האפור והבחור הנמוך שאיים עליו לפני שלושה שבועות עם סכין שיש לו עוד חודש בדיוק להחזיר את ההלוואה הזאת ושהבית שלו יישרף אם לא; היחסים הגרועים עם מר קאופמן, הבוס בעבודה; ההתעללות שהוא עבר בבית מאז כיתה א´ ועד שההורים שלו התגרשו בחופש של כיתה יא;
והגמגום שהפך אותו פעמים רבות כל-כך להיות מושא לעגם של אחרים, החל מילדותו ועד עכשיו, כשילדי השכנים צוחקים עליו וכשאפילו בעבודה הוא שומע מדי פעם מהחדר הסמוך את ניר ואת אביבה מחקים אותו ומצחקקים.
הדמעה האחת הפכה תוך זמן קצר לבכי חנוק ופנים רטובות. רונן ניסה לכבוש את בכיו, אך ללא הועיל. לא עלה בדעתו לחכות לאוטובוס במצב כזה ולכן הוא שם פעמיו בחזרה אל הגן הציבורי. בשעות כאלה היה הגן שומם ובכל-אופן, רונן הכיר את הספסל הצדדי המוסתר על-ידי שני עצי הזית העתיקים ועל-כן הרגיש בגן בנוח.
במציאות, רונן כמעט שלא ביקר בגן הזה, הגן עש שרובר, אבל בעיני רוחו הוא דמיין פעמים אין-ספור איך הוא ישחק בשעות אחר-הצהריים ובשבתות עם הילד או הילדה שיוולדו לו ולתמי. הוא דמיין אותם משחקים בנדנדה הירוקה, מתגלשים יחד במגלשה של הקטנים, משפריצים מים מברזיית האבן שבשולי הגן. וגם, גם יושבים סתם ככה על ספסל אחד, מאחורי שני עצי זית , יושבים ומדברים.
אבל כל ניסיונתיהם של רונן ותמי להביא ילד לעולם לא נשאו פרי.
גם עכשיו עלו לו לראש כל הזכרונות האלה, אבל הפעם הם רק הגבירו את העצב.
אחרי דקות ארוכות קם רונן מהספסל, שטף פנים בברזיה והלך לתחנה. את האוטובוס של 6:55 הוא כבר פספס ואל העבודה הוא יאחר דווקא ביום שבו יש ביקורת של מטה החברה מתא.
אחרי הנסיעה המייגעת הוא הגיע סוף-סוף לעבודה. החשק שלו לעבוד היה כבר כמה שבועות נמוך מאוד והיום יותר מתמיד.
רונן תיאר לעצמו שמר קאופמן לא יאהב את האיחור שלו, אבל לקבלת פנים כמו שציפתה לו הוא לא היה מוכן.
שמואלי!, שאג מר קאופמן, מה אתה חושב לעצמך?! מי אישר לך להגיע בשעה כזאת? כמעט כל עובדי המשרד פסקו מעבודתם והביטו על מר קאופמן ועל רונן. אתה יודע טוב מאוד שיש היום ביקורת של החברה . איך תספיק עכשיו לסיים את המצגת שאמרתי לך להכין? חתיכת פרזיט!.
רונן התפלל שהאדמה תבלע אותו, ודמעות חנקו את גרונו. הוא ראה את כולם נועצים בו מבטים. הוא גם ראה את אביבה וניר שמים יד על פיהם אך מתקשים להסתיר את הנאתם מן ההצגה שזכו לראות.
למה עודד צריך לסדר את השולחן שלך?! כדי שמר רונן שמואלי יישן עוד חצי שעה?. מר קאופמן האדים מזעם וליד רקתו תפח הוריד שרונן כבר ראה כמה פעמים.
אני לא יודע למה אתה עדיין בחברה!, המשיך לצעוק מר קאופמן וכעבור שניות מספר עבר לטון רגוע יותר:מה אתם מסתכלים כולכם? תחזרו לעבוד. הביקורת צריכה להגיע כל רגע.
כבר שבעה חודשים שרונן לא הרגיש רע כל-כך כמו שהרגיש ברגעים אלה.
אחרי מותה של תמי הוא חשב לשים קץ לחייו, אבל בעצתו של עודד הוא השתכנע לבסוף ללכת לטיפול פסיכולוגי.
עברו ארבעה חודשים של פגישות עם הפסיכולוג ולאחר שגם מצא את העבודה במשרד הפרסום נדמה היה לו שהוא חוזר לדרך המלך. המצב הזה החזיק
שבועות ספורים עד ששוב חלה הדרדרות במצבו, הן מהבחינה הכספית, הן ביחסים עם מר קאופמן, הבוס החדש, והן ביחסיו עם אמו (על היחסים, או אולי נכון יותר: האין-יחסים עם אביו, אין בכלל מה לדבר).
כנראה שכל אלה השפיעו על הגמגום שהחריף, נדודי השינה, והרגשת החולשה הכללית שהפכה לתכופה יותר ויותר.
רונן פסע אל החדר שבו עבד יחד עם עודד. דמותו של עודד נבטה אליו במטושטש מבעד לדמעות שהציפו את עיניו.
עודד ידע שבמצבים כאלה כדאי לתת לרונן קצת זמן עם המחשבות שלו, ולא לנסות לפתח איתו שיחה. רונן התיישב על הכסא השחור ועיניו הכבויות והרטובות בהו בחלון. למה כל זה מגיע לי?, תהה. מה עשיתי רע? מ ה   ע ש י ת י   ר ע?!
שוב חולשה תקפה אותו והוא חש שראשו מתחיל להסתחרר. עודד הבחין בכך מיד ואמר לו: רונן, אתה נראה רע. אולי תלך לשטוף פנים ולשתות קצת מים קרים? 
כן, א... א... אני אלך לשטוף פנים
ללוות אותך?
ל... לא, זה בסדר, השיב רונן.
הוא צעד לאטו לכיוון השירותים וכשעבר בסמוך לחדרו של מר קאופמן, שמע אותו אומר לאורית, מזכירתו האישית: אני צריך עוד מיום חמישי להודיע לשמואלי שמשבוע הבא הוא לא עובד פה יותר. רונן הרגיש כאילו עוד סכין הוטלה אל לבו והצטרפה אל אוסף הסכינים הנעוצים שם.
למזלו הוא היה כבר קרוב מאוד לשירותים וכעבור כמה שניות מצא עצמו כורע על ברכיו כשראשו מעל האסלה ומקיא את הקפה של הבוקר ואת הארוחות הדלות שאכל יום קודם.
איך המנוול הזה יכול לפטר אותי אחרי ההברקות שהבאתי בכל הקמפיינים כמעט של ספטמבר ואוקטובר?! איך אני אחזיר עכשיו את כל החובות? דמי אבטלה או שכר מינימום לא יספיקו לי כדי להחזיר את הסכומים העצומים, ועבודה בתחום שלי אי-אפשר למצוא עכשיו.
עכשיו, שלא כמו שעה וחצי קודם, מחשבותיו כן החלו לנדוד אל כל שאר הצרות. לא רק אל הפיטורים והכסף, גם אל אשתו תמי, אל הגמגום, אל האיש הנמוך עם הסכין, החוסר בילדים, המצב הבריאותי, היחסים עם הוריו ועוד...
על כל אחד מהדברים הוא חשב דקות אחדות והכאב הנפשי כבר היה בלתי נסבל. הדמעות כבר הרטיבו את בגדיו והראש התפוצץ ממחשבות.
ואז, ברגע אחד הוא קם, הוריד את המים וניגש לשטוף את פניו הרטובות. הוא לא היה נראה עוד כאדם השקוע ביגונו, אלא כאדם הפועל בצורה קרה ומחושבת וחותר לנקודה או למטרה ספציפית.
רונן שמע צעדים מהירים מגיעים מכיוון המסדרון והספיק ליישר את בגדיו ולנגב פנים לפני שראה את עודד מופיע על סף הדלת.
רונן, הכל בסדר? כבר דאגתי לך. הכל בסדר גמור, ענה רונן ובדל של חיוך עלה על פניו. עודד חייך גם הוא, חיוך רחב יותר וטפח על שכמו של רונן.      ידעתי שלא תקח את זה קשה מדי. אתה יודע, ככה הוא, הקאופמן הזה. תמיד הוא עצבני כשיש ביקורת של החבר´ה מתא.
כן, ה... הכל שטויות, השלים רונן.
שמע, אולי תלך הביתה ותנוח היום? המשכתי בשבילך חלק מהמצגת. יש רק כמה שיפוצים אחרונים לעשות. הם לא ייקחו לי יותר מחמש דקות.
מה פתאום! נראה לך שקאופמן ייתן לי ללכת  ב... ביום של ביקורת?
דיברתי איתו עכשיו. אמרתי לו שהתעלפת בחדר. הוא עשה קצת פרצופים ואמר לי להגיד לך שאתה יכול ללכת היום ושלא תעז לאחר מחר.
א... אני לא אאחר מחר.
רונן צעד במהירות לחדרו, לקח את התיק , נתן חיבוק לעודד ואמר לו: תודה, עודד. על הכל. עודד היה מופתע אך לא ייחס למעשה הזה חשיבות מרובה. הוא נתקל בעבר בכמה מעשים מוזרים של רונן ותלה זאת במצבי-רוח ותו לא. אני כבר אתקשר אלייך בערב לראות מה נשמע, נפרד עודד.
רונן יצא מהבניין ונכנס לבית המרקחת הסמוך. הוא קנה שם חבילת אופטלגין ועשה את דרכו הביתה באוטובוס. ממש כשהתכונן לרדת  הוא שמע את קולו של לואי ארמסטרונג בוקע מהרמקולים של האוטובוס: And I think to myself what a wonderfull world.
הוא חייך חיוך אירוני וחשב: לא רק שהחיים מפילים אותך ודורכים עליך, הם גם נהנים מזה.
בחדר המדרגות הוא שוב פגש את דוד אלי. דוד אלי, א... אני מצטער שככה ברחתי בבוקר. פ... פשוט לא הרגשתי טוב וגם מיהרתי נורא.
רונן, תמיד אמרתי שאתה איש טוב. אין בעיה. עכשיו באמת אתה נראה הרבה יותר טוב. רונן חייך ודוד אלי בירך אותו בברכת יום נעים.
רונן נכנס לדירתו, הניח את התיק, הוציא 6 כוסות ומילא אותן. הוא העמיד אותן אחת ליד השנייה על השיש במטבח, הוציא מהתיק את האופטלגין ולקח מהחדר שלו עוד 2 קופסאות של תרופות שהיו לו בבית. משהו כמו 45 כדורים בטח יספיקו.
כעבור שלוש שעות צלצל הטלפון בביתו של רונן. רונן כמובן לא ענה ומהמזכירה האלקטרונית המיושנת שהייתה מחוברת לטלפון נשמע קול נשי:
שלום רונן, מדברת אורית, המזכירה של מר קאופמן. מר קאופמן ביקש להודיע  לך שאתה מתחיל מחר חפיפה בתא, ב´צוות 4´. כך החליט מר הלוי, מנהל המשרד בתא. אני מתנצלת שרק עכשיו אני מודיעה לך, פשוט בבוקר עוד היה מתוכנן שרק בשבוע הבא תעבור ולא תעבוד פה יותר. בכל אופן, תחזור אליי כשאתה שומע את ההודעה ואני אתן לך פרטים נוספים.