העולם אינו חושק במילים עטופים כריכה עבה כבדה השומרת סוד בתוכה. הציבור הוא מסך של פקודות חשמל. אני והמוטו שבי אני וכלי הצריכה שלי אני והיכולות שבי. חוטי חשמל סביב ההשראה המאיימת להתנתק מגופה המפוסל לקופסא מלבנית האוחזת באני שלי, ביצירתי. אסכולה ישנה מאיימת בתנומה בצל הבריאה תוך כדי בריחה מאסכולה נאורה ונדושה המתפארת בגדולתה לנוכח מעמדה ולאן תוביל ההשראה המביאה בריאה יצירה. מהי תרבות ללא גופה המפתה תמימים כשם היתה בה לילית הלוחשת לנעורים הכבויים המתחננים לחיים. כמה טובים היו נעוריי לא אדע כי זכרונות נאספים כשם אשפה נערמת להרים מסריחים ושם אנו קבורים.