תאורת פנס יחיד מעל הבית החמים. קור של ינואר, ברקים ורעמים. מביט בה מבחוץ דרך חלונה, שותה קפה ומסתכלת על תמונה. עם מבט תמים וחוקר, היא בוחנת וברכות מהכוס היא לוגמת. משחקת עם שערה הזהוב, ולא יודעת שאני נמצא קרוב. היא אהבתי היחידה... לנצח רק היא, לנצח רק אותה. לא גשמיי זעם, ולא מכות תבל, ימנעו ממני מלעמוד ולהסתכל- על עור גופה הלבן, על רכות לחייה, ועל צחקוק הקל והשובב שעולה על שפתיה... כשהפעמון מצלצל... יש מישהו בדלת! הוא נכנס והיא נראית כ"כ מאושרת. מחבקת ומחממת את גופו, מורידה את הבגדים הרטובים. ומושכת אותו אל חדרה אל מתחת לפוך ולסדינים. בלב שבור אעזוב את הרחוב ואת ביתה. מחר כבר צריך לחזור לעזה - לצבא.