גדי היה ילד חרוץ ושקדן, מהילדים שמביאים רק מאיות לבית, ואמא כמו תמיד מלטפת את שיערו ולוחשת : "גדי נכון שאתה אוהב את אמא, כי אמא אוהבת אותך...". כמו תמיד גדי היה מהנהן בראשו ומחייך, "אני אוהב אותך אמא". לגדי הייתה כלבה, "ניו זילנד", ככה קראו לה מאותו היום שאחיו רועי טס לטיול של אחרי צבא, מאז גדי עדיין לא ראה אותו, עדיין זוכר קווים מפניו הרציניות, קווים שהפכו לצללים וזכרונות מימים טובים יותר, ימים שהמשפחה הייתה שלמה. גם אבא אין לגדי, מסיבה לא ברורה, אבל אותו גדי כבר לא זוכר, אולי רק בשם, אבנר הוא חושב לפעמים, אבל עמוק בפנים הוא רצה לדעת יותר, לחקור ולמצוא את הסיבה למה הוא ואמא נשארו לבד באותה דירת סטודיו ישנה במרכז ת"א. כאשר העיז לשאול את אימו איפה אבא, ולמה רועי לא חוזר כבר מאוסטרליה הירוקה, אימו הייתה מתמלאת דמעות, מצמידה אותו לבתנה בעזרת זרועותיה, וחוזרת כאילו מקריאה סיפור של שינה- "אמא אוהבת אותך גדי, אנחנו לעולם לא נפרד, השטן מפחד להתקרב לאהבה", ובאותה מחשבה היה גדי רץ לחדרו, כאשר ליבו פועם באחו שורץ פרפרים, אולי מפחד שמה יבוא יום ותגמר האהבה, ואז הוא ואמא לא יהיו מוגנים יותר מפני השטן, נרדם במחשבות אלו. במרוצת השנים גדי גדל, סיים תיכון בהצטיינות מוערכת, ומצא את עצמו חופשי, ללא מסגרת וללא ידיעה איך ימשיך את חייו. איחוד המזרח התיכון ביטל את חוק הגיוס, ונשק היה אסור בעולם חוץ מכמה מדינות עולם שלישי (רובן מוסלמיות). מוצא את עצמו ללא תוכניות לעתיד, גדי רואה רק דבר אחד מונף לנגד עיניו, למצוא תשובה לגבי העלמותם של אבנר ורועי. חוקר זכרונות מעברו, אך לא מצליח להעלות דבר. הכול ריק, עברו שנים רבים מאז ראה אותם, או חשב עליהם. אמא כבר לא אופציה לתשובה, לאחר שהתאבנה יום אחד ומאז היא במוסד לחולי נפש בדימונה. הרופאים קוראים לה נפש בתרדמת, אף אחד לא יכול להתקרב אליה ולקבל תגובה פיזית או מילולית, גדי החליט שהיא פשוט צמח, שם הוא לא ימצא תשובה. שוקד במחשבות, נזכר גדי במילים האחרונים שאימו אמרה לו, לפחות המשפטים הפחות נוירוטים שאמרה לפני שזיהו אצלה את המחלה- "גדי, אל תשכח, אל תאבד את האהבה, השטן כבר כאן, הוא קרוב מאוד, גידלתי אותך הכי טוב שיכלתי אבל כוחותי תמו... אל תשכח מי אוהבת אותך". מתעורר מהמחשבות על אימו, נושם את האויר הצח של שעות בין ערביים, מדמיין במוחו את משפחתו מתאחדת, ארוחות ערב מלווים בסיפורים של רועי מטיוליו הרבים ברחבי העולם, את המקטרת החדשה של אבא, את השמלה החדשה של אימו, שנראית פתאום צעירה יותר, הוא לא זכר אותה כל כך צעירה... לפתע מבטו נתקל באישה זקנה שבידה סלסלה גדולה. מתבונן בתמימות על האישה, כאשר היא צועדת לעברו בצעדים מהירים וחפוזים, לרגע אחד היה נדמה כי הזקנה נתנה לגדי אוצר, טעות שהיא מודעת לה כי היא רוצה את האוצר בחזרה, ועכשיו היא כבר רצה במהירות, מרימה את רגליה הרחק מן הרצפה, ופורסת ידיים לצדדים כמו האצן השחור הראשון. גדי נשאר במקומו ללא ניעה, מודהם מריצתה של האישה יחסית לגילה, בהתחשב גם בסלסלה הגדולה הנגררת על הרצפה ומשאירה סימן מוזר על המדרכה. גדי עדיין המום, הוא לא זז כבר יותר מחמש שניות, שקועה כל כך בתמונה שמראות לו עניו, מודהם עוד יותר כאשר הזקנה שולפת קילשון ארוך ומחודד המכוון לעברו, הזקנה מוכנה כבר למכה, גדי מזהה את הברק הניתז מענייה, ברק שהוא לא ראה מעודו, בעל גוון אדום שכואב להתבונן עליו, פיה פעור ושערותיה צומרות כדי לוודא הריגה במקרה והתוכנית של הקילשון תיפול, רואה את המוות לנגד עיניו וחושב לעצמו מי האדם שהוא רוצה לקחת איתו כזיכרון, כמחשבה אחרונה לפני שהכל מתנתק ונכבה האור, נזכר באימו, מטרים ספורים מתחילת המגע בין גופו לקילשון, נזכר במילים האחרונות של אימו, ובאדישות של תייר שהתעורר הרגע על החוף ליד ליידי שזופה וערומה מדקלם כמו קזבלן מיומן : "גיברת, את צריכה עזרה עם הסלים?", מקבל סתירה שמראה לבן לכמה שניות, ומתעורר כאשר הוא מוקף במשפחתו, נוכח לדעת כי הוא הבין מהי אהבה.