"או- או" שמעתי צליל מהמחשב. נבהלתי קלות, אך לאחר שליבי נרגע, החלטתי לבדוק את האייסיקיו שלי. קיבלתי הודעה חדשה ממישהו. "המאיר הלבן" שלח לי הודעה וברך אותי לשלום. מה עליי לעשות? אינני מכירה אותו. חשבתי לעצמי: "מה כבר יקרה לי? והחלטתי לקחת סיכון, ועניתי לו:
"שלום גם לך מאיר לבן". לבי פעם. האם הוא יענה לי? האם זאת הייתה טעות? או שמא סתם צחק עליי?
לפתע אוזניי חשו באותו צליל ששמעתי מקודם: "או- או". זהו שוב הוא.
"מה שלומך היום עלמת החן?" חיוך רחב נמרח על שפתיי. אני יודעת ש"עלמת החן" זה לא הכינוי הכי יפה שאני יכולה להמציא, אבל אני אוהבת אותו.
"שלומי נפלא, ומה שלומך?" חיכיתי לתשובה. וכאשר נודע לי ששלומו מצויין הרגשתי כאילו אבן ירדה מליבי. ואחרי ששאלתי לשמו ולגילו ולמקום מגוריו, שמתי לב שהשעה מאוחרת. "טוב, אני חייבת לזוז- ביי!" עניתי בחפזה. "אני לא אניח לך עד שלא תבטיחי שתחכי לי מחר באותה שעה". התלבטתי. אני לא רגילה להתכתב עם בנים, רק עם חבריי לכיתה. חברותיי סיפרו לי שזה מאוד כיף להתכתב, אך פחדתי. שמעתי הרבה מקרים שאנסו בנות שנפגשו עם בחורים בפגישה עיוורת, שנקבעה באינטרנט. למרות כל החשדות שלי, הרגשתי דחף חזק להסכים, ואצבעותיי נעו על המקלדת באיטיות מירבית. בית- סמך- דלת... לא יכולתי להמשיך יותר. פחדתי מעט, אך אילצתי את עצמי להמשיך: ריש. שלחתי את ההודעה, ולא חיכיתי לתשובה. יצאתי מהאינטרנט, כיביתי את המחשב, והלכתי לישון.
התעוררתי, אך הכל נראה מטושטש למדי. שמתי את משקפיי על אפי, וכקסם הכל התבהר בעיניי. נזכרתי שהיום יש לי מבחן בתנ"ך, אך לא הספקתי להתכונן- הרי התכתבתי אתמול באינטרנט. ידעתי שאכשל במבחן, וזה יהיה הציון הכי נמוך שקיבלתי בחיי, אך מחשבתי נדדה. גיל, אותו בחור שדיברתי אתו אתמול, נתקע לי בראש. שמו הדהד בראשי במקום המחשבה על יונה ומה קרה לו. (מה באמת קרה לו?) כאשר הגעתי לכיתה, לא ראיתי כלום. רק מסך המחשב נשתקף בעיניי. ניסיתי לתאר לעצמי איך הוא נראה ואת קורות חייו, דימיינתי אותי ביחד איתו...
ערב. אני נכנסת לאינטרנט, ובדאגה מחכה לו. לבי פועם. צפצוף חזק נשמע באוזני: "או- או" זה הוא. הודעה ממנו. "מה שלומך הערב עלמת חן נעלה?" צורת ההתבטאות שלו הדהימה אותי. סיפרתי לו על המבחן שעשיתי היום. על גבי הדף ציירתי לה ציור נורא שביטא את רגשותיי כלפיה. הוא צחק. משום מה התחלנו לדבר על מזלות, ועל אסטרולוגיה, משם המשכנו לחייזרים ולבתי קברות, ועל הים דיברנו, ואז הגענו לרומנטיקה. הוא הציע לי לשלוח לי תמונה שלו. התלבטתי. אולי הוא ישלח לי ווירוס? דברים כאלה קורים: בדרך כלל אלה בחורים שמתכתבים עם בנות, וכהסוואה אומרים שזוהי תמונה, או שיר יפה. אך, לקחתי סיכון, כי אם לא עכשיו- אז מתי?
חיכיתי, וכעבור שתי דקות שנראו ארוכות כנצח התמונה הגיעה. פתחתי את הקובץ, וכיסיתי פניי, כאילו שאור חזק הכה בי- אך שום דבר לא קרה. אט- אט פקחתי את עיניי והתבוננתי בתמונה. עיניי לא יכלו לרדת מהמסך. לא גרעתי עין מעיניו הירוקות ושיערו החום. "הוא כזה יפה!" זעקתי בכל כוחי כבני ישראל הזועקים לה' על חירותם שנגזלה מהם. כמעט התחלתי לבכות מרוב שמחה, שאדם כזה נפלא, נחמד, מצחיק- גם כה יפה תואר. ולאחר שעות נוספות אשר דיברנו על דא ועל הא הוא החליט שזהו הזמן להיפרד להיום. סיכמנו שמחר ניפגש באותה שעה, באותו מקום.
זה עברו להם חודשיים תמימים מאז שדיברתי לראשונה עם גיל, שהתחוור כבחור מקסים בעל אישיות כובשת והופעה מהפנטת. אותה שעה ואותו מקום. נפגשנו שוב באינטרנט. "נשיקה לך על הלחי, הו עלמת חן". צחקתי. לפני שהספקתי למצמץ כתב:
"את- מסתורית ולא נראית לעין
האהבה שלא יודע אני מאין
נמצאת בתוך לבי ומחכה לצאת
אהבה תמימה ללא חטא
שרק נולדה, אך לא ממראית עיניי
אלא מתוך הלב. את אהבת חיי."
זהו שיר מקסים! "באמת כתבת את זה בשבילי?" שאלתי בשמחה. הוא ענה בחיוב. ולפתע עלה במוחי רעיון. ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלו. אני ידעתי שכבר מאוד מאוחר לבקש את זה, מאחר שחברותיי ביקשו טלפונים של בחורים לאחר שיחה אחת. קיוויתי שהוא ייתן את המספר שלו. אני רציתי לשמוע את קולו- האם הוא גבוה, או שמא גברי ונמוך? לאחר דקות מספר הופיע מספרו על המסך.
אני חטפתי את הטלפון הסלולרי שהונח על ידי וניסיתי לחייג את המספר, אך אצבעותיי רעדו. התרגשתי כאילו עליי לעלות על במת האירוויזיון, ועליי מוטלת האחריות להביא ניצחון לישראל. ניסיתי להרגיע את עצמי ולשלוט באצבעותיי, והקשתי את מספרו אט- אט. נשמע קול חיוג. לבי פעם כמו תוף טמטם. "הלו?" נשמע כול רך, ומלטף אוזניים, קול של ילד קטן מבעד לשפופרת הטלפון. נבהלתי, טרקתי את הטלפון, וזרקתי אותו בצד. לאחר שניות מספר החלטתי להתקשר שוב. עוד פעם נשמע קולו המקסים מבעד לשפופרת. "היי" עניתי לו. "דנה?" הוא שאל אותי. לא ידעתי מה לענות. מוחי הורה לי להגיד "טעות במספר", אך לבי הקדים אותו, ואמר "כן."
כבר עבר חודש מאז דיברתי עם גיל לראשונה. היינו כבר ידידים טובים, אבל זה לא הספיק לי. אותו בחור שרירי בתמונה, עם הקול היפה, עם השירים הנפלאים לא הספיק לי כידיד. הערב, אותה שעה- אותו מקום. שלושה חודשים רצופים הכל נע לאט מאוד לגבי חבריי, הכל נע מהר מדיי בשבילי, אך במקום להוריד את רגלי מהדוושה, החלטתי ללחוץ על הגז יותר חזק.
"בוא ניפגש" כתבתי לו בלי כל חשש, או פחד. ידעתי שזה מה שאני רוצה. אדם, שליבי חושק בו בחוזקה כל כך עזה חייב להיות שלי. אני רוצה לפגוש אותו, להביט בעיניו ולנשק את שפתיו. הייתי בטוחה שיסכים לפגוש אותי. נתתי לו את כתובתי ויצאתי במהירות מהאינטרנט. לא חיכיתי לתשובה. לא חיכיתי לסירוב. חיכיתי אליו, אל האביר על הסוס הלבן.
אני כבר יושבת בביתי ומחכה לו. כבר לבשתי בגדים יפים, והתאפרתי קצת, למרות שאני לא בטוחה שיצא לי ממש טוב... זה קשה. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני שמה אודם.
לפתע נשמע צלצול הפעמון של דלתי. בזמן האחרון הופתעתי והתרגשתי כל כך הרבה, עד שזה לא הדהים אותי. ניגשתי במהירות אל הדלת ופתחתי אותה. בפתח הדלת עמד ילדון הנמוך ממני בחצי ראש. זה לא היה מי שבתמונה. "זה כנראה תרומות" חשבתי לעצמי. "אין לי כסף, מצטערת, אולי תבוא בעוד שעה, יכול להיות שיהיה לי." עניתי בקרירות. "תרגעי, דנה, אני לא הולך לשדוד אותך או משהו..." ענה. דבר זה העיר אותי מיד מהרהוריי. "מאיפה אתה יודע את שמי?" שאלתי בתדהמה. "דנה, תתעוררי... זה אני, גיל." הייתי בהלם. צעקתי בכעס: "זה לא אתה! גיל הוא גבוה, ויש לו קול מהמם, ועיניים ירוקות מבריקות!" אך הוא המשיך: "דנה, זה לא אני הייתי בתמונה. זה אחי. את פשוט מצאת חן בעיניי, ו..." לא נתתי לו להמשיך. "אתה סתם טיפש, גיל, אתה שקרן, ואתה מכוער! איכס!" הייתי בזעם. "גם את לא מלכת היופי! תסתכלי על עצמך, משקפיים- אופניים! ושתדעי לך, השיר הזה לא היה מיועד בשבילך." אמר. רתחתי מכעס, ודחפתי אותו החוצה.
אהבה, מי יגדיר זאת? יש האומרים שזה כימיקל שאנו מפרישים כדי לרצות לקיים יחסי מין ולהמשיך את המין האנושי, יש האומרים שזוהי תשוקה ואובססיה שאנחנו מכריחים את עצמנו להרגיש, כלפי אדם. יש האומרים שאהבה אמיתית נובעת מאישיותו של אדם, ויש האומרים שהמראה החיצוני שולט בעולם היום. אני אגיד- אהבה זה שקר אחד גדול ואשלייה, לגבי שלמותו של אדם אחר- מכיוון שאין אנו רואים בעצמנו את האידאל.
תגובות