מזה שלושים שנים, שאנו מוטלים זה לצד זו. בזמן האחרון חשתי, שאלו רק הגופות.
הראשים, ככל הנראה, מטיילים במחוזות אחרים. הוא את ראשו מפנה לכיוון החלון, כאילו אומר לי שאת פניי אינו חפץ לפגוש. גם לא באפלה. בכל יום שעובר, נדמה לי שהוא מתרחק סנטימטר נוסף. גם אני דואגת להצמד אל הקצה, עד כמה שהמיטה מאפשרת. לרגעים חששתי כמו כל אישה נשואה, כי יש לו מאהבת וכי המרחק שיצרנו, יכול להכיל אותה, וככה נוכל שלושתנו לישון בשקט או ברעש, כי מי יודע מראש מה יכול לקרות.
מעולם לא העלתי בדעתי כי בעלי, האיש השוכב לצידי בשלושים השנים האחרונות מינוס ימי מילואים, חדרי לידה וטיול עסקי המסתכמים יחד לאלף ימים לכל היותר, יש פנים נוספות.
כשהבחנתי בחור שרק סיגריה יכול ליצור, במושב של מכונית הפונטו החדשה, הסגולה והיפה שלנו, מיד הבנתי שפה לא מדובר בתקלה רגעית. לא חשבתי מאין הגיע החור לרכב של בעלים שאיש מנוסעיו אינו מעלה עשן. החור הזה אותת לי ושהחדרתי אצבעי אליו והוא קבל אותה כאילו נפער למענה, ניטעה בי תחושה מוזרה.
כששאלתי אותו לפשרו החור, הוא אמר שהקפיץ את דינה, מנהלת החשבונות, הביתה כי מכוניתה היתה במוסך והיא עישנה בזמן שהוא יצא מהרכב, כדי לקנות יין לחגיגת יום נישואינו. והוסיף ואמר, שכששב עם הבקבוק בידו וראה את דינה מעשנת הזכיר לה שברכב הזה לא מעשנים, והיא מיד התנצלה ואמרה ששכחה ובאותה השנייה נפלה הסיגריה בין רגליה והיא נבהלה וצרחה והתנצלה ועד שהוא תפס את הסיגריה בידו, כבר נפער החור.
כשהזכרתי לו שדינה מנהלת החשבונות במשרדינו הפסיקה לעשן בחודש הראשון לעבודתה, לאחר שאביה לקה בסרטן הריאות, הוא שתק. לאחר מספר שניות הוא אמר, "אהה אהובתי! את צודקת. שכחתי. אז לא יודע, אולי אחד החברים של הילדים. את הרי יודעת שחוץ מיוני שקנה מכונית, הרכב הזה עובר ללא מנוחה, מיד ליד בבית הזה. קשה לעקוב."
אך, בשבילי החור לא היה תקלה רגעית. החלטתי להיות ערנית ואולי קצת לעקוב אחריו. הרי לא שכחתי את אותה תחושה המוזרה שניטעה בי. ובאמת, אחרי יומיים ובאופן מפתיע למדי וללא מאמץ מיוחד, גליתי שהוא חזר לעשן, כשמצאתי קופסה ריקה בכיס מעילו. תמהתי איך לא גיליתי זאת קודם. ועדיין תהיתי על פשרו של החור במושב הימני.
ביום שישי, בארוחת הערב המשפחתית, הוצאתי קופסת טיים שקניתי במיוחד בשביל הסצינה המתוכננת הזו, והנחתי אותה על השולחן, בתוך צלחת אל מול פניי בעלי. נעמדתי מולו ופניתי אליו. אמרתי לו שהוא צריך להתבייש ושאם הוא רוצה לעשן שיעשה זאת בבית מול כולנו, ציינתי שהוא לא ילד קטן שצריך להסתיר מההורים, שהוא מספיק מבוגר להיות אחראי לבריאותו, שהילדים עברו את גיל הנעורים ללא סיגריות למזלנו, שהשקר הזה פוגע מאוד ושכמו כל שקר אחר אין לו רגליים.
הוא מצדו, העביר מבטו ממני אל ילדיו לפי סדר הגילאים, ולפתע ניתר מן השולחן, לקח את מפתחות המכונית ויצא מהבית, מבלי לומר דבר.
יוני, בני הבכור, הכה בדממה שאפפה את הבית ואמר שלא הייתי צריכה להעליב את אבא שלו לעיני כולנו, שזו זכותו לעשות כרצונו ושהוא לא צריך לתת דין וחשבון כי לכל אדם סודות משלו. "אני עולה לחדר, אוכל אחר כך," אמר יוני.
הדמעות נקוו בעיני, אך השתדלתי למנוע את פריצתן. רציתי להגיד ליוני שזה לא סוד, אלא שקר ושקר קטן כידוע מוביל לשקר גדול ואיך ילד בגילו לא תופס את זה.
אבל במקום לדבר תפסתי את הטלפון וחייגתי אליו. הנייד היה כבוי. הילדים התחילו לדבר בינהם. אמרו שאבא בטח מדוכא, שבטח עובר עליו משהו, שבן אדם לא חוזר כך סתם לעשן. הגשתי להם את הארוחה ומדי פעם ניסיתי שוב לתפוס את בעלי. הוא נשאר לא זמין. הסיפור שנרקם עם הפערות החור התחיל להפריח דמויות. הילדים כבר עברו לנושאים אחרים. בנתיים, עליתי לחדר הכביסה כי נזכרתי בסרט שראיתי על אישה נבגדת ועל איך היא גילתה זאת. החלטתי להריח את בגדיו. כמו אדם רעב הנובר בפח מתוך תקווה למצוא איזו שארית מזון, כך נברתי ושאפתי את בגדי אישי בעלי מזה שלושים שנה וחוץ מזיעה כבושה לא מצאתי דבר. הסתכלתי בשעון וראיתי שכבר עברה שעה. ירדתי למטה והילדים אמרו שהם יוצאים לבלות ושיהיה בסדר אמא, אל תכעסי על אבא, אנחנו נדבר איתו. אמרתי להם שאיני כועסת ושהם צודקים הכל יהיה בסדר.
משיצאו את פתח הדלת, אצתי אל המקלחת פתחתי את ברז המים והתרתי לדמעות לפרוץ מעיני. התפשטתי ונשטפתי בדמעותיי, מדי פעם שפשפתי את גופי בחוזקה כמו מנסה למחוק את הסיפור שנרקם במוחי.
כשיצאתי מהמקלחת להפתעתי, מצאתי את בעלי זרוק על המיטה כמו כלב שסיים לאכול ארוחה טובה. ראשו לכיוון החלון. המראה הזה הכהה את האותיות שדהו במקלחת. נכנסתי למיטה ונדדתי אל הקצה.
בבוקר החלטתי להפתיע אותו במשרד. שעה אחרי שיצא התלבשתי, התאפרתי הבטתי במראה, עטיתי חיוך על פני ויצאתי לדרך. כשהגעתי למשרד הוא לא היה. ראיתי את דינה, מנהלת החשבונות עם סיגריה בידה ולא הייתי כל כך המומה, וששאלתי איפה אבי דווקא היא נראתה קצת המומה ואמרה לי "אווה, שכחת ? אבי מגיע תמיד בשתיים עשרה בצהריים? בבקרים הוא בדובק ." דובק? שאלתי אותה ?
"כן, דובק. מה שכחת שיוני מנהל פס ייצור בדובק ואבי נכנס לפני חודש וקצת כמנהל עבודה, בבקרים וגם אבי סיפר שאתם שוקלים לרכוש מניות בחברה", אמרה דינה.
"אהההה. שכחתי. איזה מבולבלת אני. ביי דינה. אלך לשם. אגב, מתי חזרת לעשן? " .
"אהה. זה סיפור זה." אמרה דינה. "מה אבי לא סיפר לך?" הוסיפה ואמרה.
היא סיפרה שלפני חודש לערך, אבי הקפיץ אותה מהעבודה כי מכוניתה היתה במוסך, ובדרך הם אספו את יוני מהמפעל, כי זה יצא יום אחרי שנגנבה מכוניתו, ויוני המצחיק הזה ניסה לשכנע אותה לעשן ואמר שהחיים קצרים וממילא מתים ממיליון מחלות אחרות. היא סיפרה איך יוני הפיל את הסיגריה שלו בין רגליו ועד שתפס אותה חורר את מושב המכונית ואז ביקש ממנה להחזיק לרגע את הסיגריה כדי לבדוק את החור ואבי נהג והייתה לו כבר אחת ביד, אז היא הסכימה להחזיק את הסיגריה אחרי שנים שלא נגעה בה וחשה מוזר ולא עמדה בפיתוי ושאפה לה שאכטה אחת ומאז היא לא מפסיקה לשאוף ולנשוף.
שדינה סיימה את דבריה אמרתי לה ש"וואלה עכשיו אני נזכרת שאבי סיפר לי את הסיפור הזה". אחר כך, אמרתי ביי ולהתראות והלכתי משם. עצרתי מונית, ביקשתי מהנהג שיעצור בקיוסק הקרוב. קניתי קופסת סיגריות ושבתי למכונית. עכשיו אני יכולה לנשום לרווחה.
תגובות