איזה יום חרא היה לי. לאחר לעבודה, ועוד עכשיו כשהעניינים התחילו להסתדר. הפסדתי פגישה חשובה עם לקוח גדול, כמעט שאיבדנו אותו. אחרי השנה האחרונה החברה הייתה די בירידה ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד עוד לקוחות וכספים. למזלי הצלחתי לשכנע אותו להשאר, אבל עדיין הבוס כעס מאוד, אני לא מייחל לאף אחד לשמוע אותו צועק, אני שמעתי אותו ככה מספיק בשביל כל המחלקה. ואז יש את ארוחת צהריים, מישהו נתקל בי ושפך עליי את הקפה ששתיתי, די חם ומשאיר כתם. אבל בסוף הכל הסתדר, הצלחתי להחליף חולצה בזמן ולהגיע למשרד. ושלא נשכח את הדודבן שבקצפת-בדרך חזרה כמעט נתקעתי במכונית חונה. האמת אני לא זוכר למה, רק שפתאום כאילו הייתי במקום אחר לשניה, אבל אני לא זוכר כלום, רק תמונה אחת. כתם מטושטש מולי, כנראה בנאדם, ושנינו על גבעה, אש יורדת מהשמיים כגשם והאדמה זוהרת בצבעי האש. זה היה מוזר כמו שאתם בטח מדמיינים אבל באותו זמן חשבתי שזה רק איזה חלום בהקיץ, אני אוהב פנטזיה ולפעמים אני חולם על דברים מוזרים כאלה. ואז סוף סוף הגעתי הביתה, "הום סוויט הום". כל מה שרציתי היה להתמוטט על המיטה, אבל החלטתי שכדאי קודם להתרחץ ולהחליף בגדים. סיימתי את אלה מהר, אבל אז כבר לא הייתי עייף אז יצאתי להליכה קצרה. כבר השמש שקעה ועכשיו השמיים היו בצבע האפור כחול שממש לפני הלילה מגיע. די התחלתי למהר (אני לא רוצה לפספס את "חברים") ואז ראיתי אותו. מהמרחק הזה אי אפשר לדעת אם זה 'הוא' או 'היא' אבל ידעתי שזה 'הוא', ולא סתם איזה 'הוא'. 'הוא' היה הסיוט הכי גרוע שלי. לא ידעתי למה אבל הרגשתי צורך לרוץ כל עוד נפשי בי, אבל לא יכולתי, 'הוא' לא נתן לי. "חיפשתי אותך כל חייך וכאן אתה נמצא" הוא אמר, יותר כמו לחישה אבל זה לא הגיוני, אנחנו במרחק כזה שאפשר לשמוע רק צרחה וזה בקושי. ואז וא המשיך ב"נאום" שלו, "אתה בטח לא יודע מה אתה באמת" היי, זה די מוכר לי, עכשיו הוא בטח יגיד "או מה התפקיד שלך במשחק שלי" אני לא מאמין שהוא באמת אמר את זה, "אבל אני בטוח שאתה מתחיל להזכר" הפעם לחשתי איתו. "אני רואה שאתה באמת נזכר" בדיוק כמו בפעם הקודמת, אבל מתי היא הייתה, ומי הוא ועל איזה משחק הוא דיבר קודם? "אתה בטח שואל את עצמך הרבה שאלות עכשיו, אבל אל תדאג, אתה תמצא להם תשובות עוד זמן קצר". ואז אמרתי משהו ששנינו ידענו שאני אגיד "למה שלא תענה לי עליהם עכשיו ונגמור עם זה?". "כי אז זה לא יהיה כיף" הוא אמר. "איזה מין משחק זה שאני צריך לגלות את החוקים לבד?" לא רציתי להגיד את זה, זה פשוט נפלט. "אני אגיד לך איזה סוג" (אני כבר ידעתי) "זה סוג המשחק שלי. כבר שיחקנו בו כמה פעמים, אתה כבר זוכר אותן, לא?" "אני מתחיל להזכר" ואז זה הכה בי, אני רק כלי, משחק, אני עושה מה שהוא רוצה שאני אעשה. ככה זה היה גם בגלגול האחרון שלי. "אתה צודק לגמרי" הוא לחש כאילו קרא את מחשבתי. עכשיו הוא לחש באוזני, לא שמתי לב אבל ככל שדיברנו הוא התקרב. "אז אתה אומר שאני הולך למות עוד פעם?" בשאלה הזאת הוא נראה מופתע, לא הנתי למה עד שחזרתי על מה שקרה. את הדבר האחרון שאמרתי הוא לא גרם לי להגיד, אני אמרתי את זה מרצוני. או שאולי הוא השתלט עליי כל כך שאני כבר לא מבדיל בין הרצון שלי למשחק? אולי הוא בכוונה רוצה שני ארגיש ככה? אם כן אז אני אשתלט על רגשותי, ארגע. אבל די קשה להירגע כשחמש ציפורניים ארוכות ומחודדות עוברות על גופי, לא שורטות, צורבות. חמות כאש הגיהנום. ואז אזרתי מספיק אומץ כדי להסתכל בפניו, זאת הייתה טעות. לא ראיתי אותן טוב, היה די חשוך והשיער הארוך שלו גם הפריע, אבל ראיתי את העיניים, אדומות וזוהרות, עיניים חתוליות, אות קין. הרגשתי את כל האומץ מתרוקן ממני ובמקומו נכנסת מין אש, די נעימה, עד שהיא מתחממת. ואז הרגשתי חום יוצא דופן, תחושה של כאב כל כך חזק התפשטה עליי שפשוט רציתי להתאבד. ואז הוא מתחיל שוב בדיבורים "עוד פעם אתה נצלה, אולי הפעם תגיד לי איפה החבאת את האבן היקרה הזאת שלך" ואני ידעתי על מה הוא מדבר. האבן שמצאתי בעלת הכוחות המיוחדים, זה היה לפני מאות שנים, בגללה אני ממשיך בגלגול נשמות הזה, בגללה הוא נעשה בן-אלמוות. "למה אתה רוצה אותה?" שאלתי, אבל כבר לא שמעתי את התשובה, הייתי כולי מרוכז בכאב. ואז נזכרתי בכוחות שהאבן הביאה לי. הכאב עזר לי להתרכז, הפעם אני אצליח לא כמו הפעמים הקודמות. התרכזתי בכאב, הרגשתי את האש ששרפה אותי מבפנים, חשבתי על החום. ואז זה קרה, הכאב הפסיק, הוצאתי את הכל בצעקה אחת גדולה, אחת מהצעקות שיכולות להרוס בניינים שלמים (נראה לי שבגלגול אחד הפלתי הר עם הדבר הזה) וראיתי אותו מתפתל מכאב, הצעקה הייתה מרוכזת רק בו אז זה היה חזק מאוד. אבל עדיין הוא חזק יותר מכל בניין או הר שאי פעם יהיה אז זה ייקח כמה זמן. האמת לא שמחתי לראות אותו מתפתל לכדור ורועד כל כך חזק, אני לא בנאדם כזה. עצמתי עיניים כשהוא התחיל להתפורר, ורגע לפני שהוא הפך כולו לאבק, הוא לחש "תודה". הסתכלתי סביבי, כבר לא הייתי ברחוב שבו הלכתי כשראיתי אותו, הייתי במקום לא מוכר ודי מוזר, היקום שלו. די התפלאתי איך אף אחד מהשכנים לא שמע או ראה אותנו. הצלחתי לחזור הביתה לבד, עדיין יש לי את זה. עכשיו אני מבין למה. הוא רצה את האבן כי היא הפכה אותו לבן-אלמוות כעונש. ומאז הוא הלך בעולם עם אות קין. אני לא הסכמתי להגיד לו איפה האבן בגלגולים הראשונים כי האמנתי שצריך לכבד את רצון האבן. בגלגולי חיים האחרים פשוט שכחתי עד שהוא בא והזכיר לי כמו עכשיו. בעצם זה שהרגתי אותו עשיתי לו טובה, בחור מסכן, כשהדרך הכי טובה היא דרך המוות. אז למה עכשיו הצלחתי, האם הוא התחיל להרגיש שוב? אולי האבן באמת עזרה עם הרעיון של הבן-אלמוות. אני לא אדע את זה בטח אף פעם, אבל עדיין כדאי שאני אמשיך עם חיי. רק כדאי שאני אבדוק מה עם האבן, אם אני עדיין זוכר איפה היא, כל כך הרבה זמן. התחלתי במסע, אני עדיין יודע את הדרך. נכנסתי לסלון בדירה שלי, רק שעכשיו זה לא היה סלון, לפחות לא ביקום הזה. הגעתי ליקום מקביל שאני יצרתי והתחלתי ללכת. מדי פעם בדקתי אם מישה עוקב אחרי, השטח ריק. לא סיפרתי על היקום הזה לאיש, אני היחידי שחי בו. ואם מישהו יגיע לכאן פעם הוא בטח בחיים לא ימצא את הדרך לאבן. לבסוף הגעתי למערה, נכנסתי ונזהרתי מכל מכשול ששמתי שם. לבסוף הגעתי לקיר, שמתי את ידיי על הקיר וצעקתישתי צעקות, חלשה ואז חזקה. חלק קטן בקיר זז, הכנסתי את ידי ו... זה לא יכול להיות, הסתכלתי והאבן לא הייתה שם. צחוק מגיע משומקום, עכשיו מאחורי. הייתי צריך לדעת שהוא הפעיל את הלחש הזה. "תודה" הוא אמר, והרגשתי את גופי נקרע לגזרים.