יושבת. בית קפה. מין סגנון ספרותי לסיטואציה מציאותית. יש לי תחושה של סרט. צלחות וסכו"ם והקרח בבלנדר. מדברים. כל הזמן מדברים. מאז שפגשתי אותך המוזיקה מזמזמת באוזני כמו פס קול. אני צפה מעל וצופה בעצמי ולראשונה בחיי, מה שאני רואה, כל מה שאני רואה, מוצא חן בעיני. מלצר. איש עם חלוק שחור, מביט בי. בידו המשקה שלי. קר וממתין. מרגישה כמו לפני שבע שנים. כלום לא חשוב, כלום לא מעניין. אתה. זמן הופך לבועה. רוצה לצאת ממנה יד ביד איתך. ללכת לאיבוד ולהפוך את המציאות למה שהיא באמת: חור שחור.
הריאות שלי קולטות את האהבה מהאוויר אני מרגישה אותך מרחוק. יודעת אותך ברגעים אלו ממש. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא רואה, אנחנו מתגלגלים בתוך ענן, רכים וצוחקים. אתה בתוכי, נוגע בחלקים הכי קדושים שלי, אני נבוכה פתאום. אוהבת. איך אף אחד לא שם לב?! אנחנו כל כך מושלמים ביחד. כל כך עירומים ויפים. אני בכלל לא איפה שאני חושבת שאני. מלצר. האיש בחלוק השחור מופיע. מוציא אותי מהענן לרגע, אתה נעלם. יושב מול המחשב וחושב. מה אתה חושב?
זהו, הכיסא קשה והרגלים מסוקלות. המשקה נגמר והשיחה נמשכת. איפה אנחנו? למה אני לא בוטחת בזה. למה אין לי האומץ לזרוק הכל ולחדור אליך? צינית. כל השרירים והרקמות שלי כלואים בציניות. לא יכולה יותר רומנטיקה. יכולה לדמיין, אבל תמיד זוכרת שזה הדמיון, לא המציאות. המציאות אמיתית מידי וקשה בשביל רומנטיקה של אגדות. רוצה לפ… פונים אלי, צריכה להיענות ולשוב אליה. אל המציאות שלי, שאני אוהבת שונאת, כואבת, שומרת, מתייסרת ומחליטה. זאת שבה אני מככבת ולא יודעת אם מתוך בחירה. מלצר. מסדר את הכיסאות סביבי, אני לבד?! מה אתה חושב?
