כך אמר עכבישי אדון לזבובית הגברת: למעוני היכנסי ובעיניך תראי מדרגות של לולין וארמון רב תפארת. אם עייפת יקרה לגבהים להמריא אביאך אל חדרי, מיטתי הנהדרת, אל זהב הקורים, הן זו שעת ביקורים. לא ולא ! כך בתוקף אמרה אז זבובית. לבקשני כזאת - לחנם, אין תועלת. המטפס לארמון, כך שמעתי אומרים, לעולם ולעד לא יוכל גם לרדת. אז אמר עכבישי אדון לזבובית הגברת: את סודי איך אוכל וכיצד לך אגיד, שאהוב אוהבך יפתי המפולפלת, שכולם ביופיך נהנים להביט, רק ממך הוא נסתר. וכי אין זו איולת ? בחדרי יש ראי, לו ראית מה יפית. לא עוד לא, אף לא כן, מה תאמר אז זבובית. רק תודה למחמיא ו"אולי" רב תוחלת. לא עכשו, לא היום. עוד אבוא, עוד אחליט. היה שלום האביר - עד לפעם אחרת. אז מיהר עכביש לארוג המלכודת, לערוך השולחן לסעודה של ערבית. הוא ידע ובטח כי זבובית קטנטיפשת שוב תשוב ותרצה ביופיה להביט, בכנפיה של פז, שמלתה הירקרקת. זה טבעה של פתיה מני אז מתמיד. לארמון המרושע מטפסת זבובית, למקום שמשם אין הדרך חוזרת. כל באי ארמונו, כך שמענו אומרים, לעולם ולעד לא יוכלו גם לרדת.