ילדתי, האת זוכרת, בעידן מרחק גן עדן, מן השביל איך את יורדת בשמלתך, שמלת שבת. שמלת שבת צחה מלובן, שיחקה עמה הרוח, ושערך אף הוא ישתעשע, יגלוש, יעוף לעברים. על העצים אז רד הערב, מסך-שבת ירד ממעל, בין חול יבדיל ובין הקודש, מסך-שלוה של חג שבת. ולבי יעמוד מלכת, סומק בי ידך שולחת. קול נצרד ילחש ממני: נא בואי אחותי כלה. מסביב הרים יעידו, גם צוקים וגם שמים, בידך אזי אחזיקה ואשבע לך אמונים. על העצים... מסביב הרים יעידו, גם צוקים וגם שמים, כך אותך אזי אכתירה, מלכת שבת לעולמים. על העצים...