אתה הנושא,

מי אתה אלוקים?

דוד הכניס את העט לכיסו וקיפל את הדף. איזו מתיקות. הוא הסתכל סביב, כאילו חיפש עם מי לחלוק את לבו המלא. הוא לא גמר לכתוב את השיר, הדף לא סיפק אותו, השאיר טעם של עוד. הוא התקדם במהירות ברחוב יפו. מקיוסק בקעו צלילים רועשים וצורמים של מוזיקה לועזית, זרים כל כך לרוממות שהוא חש. בקיוסק ישב אדם נמוך קומה, פניו מוקפות זיפים, בירה בידו, עיניו אדומות משתייה, ושחור אישונן עמוק באמצען.

תהום נפערה.

הוא מיהר הלאה. שער יפו ניצב מולו, מואר באור זהוב. הוא נדמה לו כשער השמים, והחומה... הוא הוציא את הדף מכיסו והוסיף:

הנצח זו ירושלים,

דורות שלמים בצורת אבנים.

מי אתה אלוקים?

כל הדורות, כל האבנים.

שוב תחב את הדף לכיסו והמשיך לצעוד במהירות, השמים החלו להתבהר, הוא רצה לטבול עוד לפני ותיקין. הוא נכנס לבית כנסת הבנוי קשתות והמרופד שטיחים. כיסאות שעליהם כריות ניצבו סביב סביב, וקולו העמוק של חזן זקן סלסל את מילות פיטום הקטורת, חכם נסים.

עליו לצאת מיד עם תום התפילה לפגוש קבוצה של חיילים שבאו לסיור חינוכי בעיר העתיקה. קבוצות החיילים גרמו לו תסכול: הם נמצאים שם בפקודה, והוא מנסה להדביק אותם קצת באהבת חייו – ירושלים. מול קבוצות אלו חש תמיד שהוא נחשף, ואילו הם נותרים אדישים, והתגובה האדישה משאירה אותו מבויש, אפילו נעלב. הזקנים בבית הכנסת דווקא מבינים אותו, שכן גם אם אינם מבינים את אהבתו לירושלים, הרי הם עצמם ירושלים.

הוא סיים את התפילה והספיק לומר כמה פרקי תהלים. אין לו רצון לאכול, איזו התרגשות לא ברורה ממלאת את לבו. הוא חוטף כמה עוגיות ויוצא לשוטט מעט בסמטאות העיר עד לזמן המפגש. מחשבותיו מפוזרות, מתוחות. הוא רואה אותם מתקרבים, קבוצת חיילים מנומנמת. הוא עוצם עיניים לרגע, מזכיר לעצמו את סגולת הנשמה היהודית, שמקשיבה גם כשהכול כבוי. אני מדבר לעצמי, לנשמות ולריבונו של עולם, הוא מזכיר לעצמו, והמחשבות משוות לדיבורו טון של נאום לאומה.

"מה אומרת לכם המילה ירושלים?" הוא מתחיל כתמיד, "מדוע שעיר ישנה, טעונה ויכוחים דתיים בני אלפי שנה, תהיה עיר הבירה? למה לא תל-אביב?! מה זה אומר עלינו, על נוכחותנו כאן בארץ, על בסיס הווייתנו הלאומית?"

הוא מביט בחיילים. שלשה מהם שרועים על הספסל בעיניים עצומות. ודאי באו מבסיס רחוק, ודאי קמו לפנות בוקר. חייל וחיילת משחקים בטלפונים הסלולריים. תמונה שגרתית למדי. לפתע הוא רואה שאחת החיילות עומדת כדרוכה לקרב. היא נמוכת קומה ויפה. נורה אדומה מהבהבת בראשו בעוד פיו ממשיך להסביר על ירושלים.

הוא התייעץ מראש עם הר"מ שלו בישיבה. האהבה לירושלים בערה בו, וכן הרצון להדביק אחרים באהבה הזאת, לכן הלך לקורס למדריכי טיולים. אולם הוא עדיין רווק, ויש קבוצות מעורבות. הרב ענה לו אז באריכות. הוא דיבר על דיבור עם כל אדם כאדם, על היכולת להתנתק מהחיצוניות ולדבר לנשמות "אם אתה בא ממקום מרומם, זה יכול להישאר שם," אמר הרב. לכן החליט ללכת על זה. אולם עמוק בתוך לבו, הוא ידע שהרצון הזה לשתף, להפיץ, לדבר, קשור ישירות – אם כי בדרך שלא הייתה מובנת לחלוטין גם לו עצמו – לחיפוש שלו אחר אהבה ושותפות. הוא ידע שאילו הייתה לו בחיים אהבת אמת, זה היה ממלא, והדחף לשתף אחרים בתחושותיו היה חלש. הדבר דמה בעיניו להליכה לקניות כשרעבים. אך בכל אופן, הוא ידע להתמודד עם מקרים כאלו, היו באמתחתו משפטים קבועים שהיה משנן אז לעצמו ומחזיר לעצמו את היציבות. לכאורה.

"בעצם הורדוס רצה להרחיב את השטח של הר הבית," הוא מפנה מבטו מהחיילת אל צדה האחר של הקבוצה, "אתם חייבים להבין שבירושלים העניינים הרוחניים, המדיניים והפיזיים-טריטוריאליים הם למעשה דבר אחד.." עיניו נודדות אליה בניגוד לרצונו. היא קשובה.

הסיור מתקרב לסיומו. סיור ככל הסיורים, מלבד העיניים המקשיבות של החיילת. הרבה זמן לא ראיתי עיניים מקשיבות, מקשיבות ושותקות, הוא חושב לעצמו. וממהר לנזוף: סתם דמיונות של רומנטיקן אשר כמוני.

"טוב, כעת אנו יורדים לכותל," הוא כועס על עצמו על האכזבה הפושטת בו, ציפה שתשאל שאלות. "משם תמשיכו למנהרות עם מדריך מטעם המנהרות. אולם כל אחד יכול לעמוד מול הכותל ולבנות לו את ירושלים שלו, שתלך אתו לכל העולם, לכל החיים. את הערך הרוחני, את ירושלים שסביבה הכול בנוי, הדבר שהוא רוצה שיהיה אבן השתייה של חייו. אז שלום לכם ובהצלחה," קולו נעשה רך ועמוק, משפטי סיום אלו הם תמצית ההדרכה עבורו, משפטים שנוגעים בחיים האמתיים, לא ציטוט מפלוויוס, אלא אנחנו עצמנו, כאן ועכשיו. הוא כיתף את התיק, מכריח את עצמו לא להגניב מבט לכיוונה לראות אם במקרה היא רוצה לשאול איזו שאלה. הוא תמיד היה צמא למאזין שישאל, שירצה הרחבה, למאזין שאותו יוכל לשתף במה שבוער בו. הוא החל לרדת במדרגות לכותל, התרחק כבר מהקבוצה. "סליחה," הוא שמע קול דק מאחוריו, הסתובב ולבו החסיר פעימה, הי, בחור ישיבה, מה אתה מתרגש?! נזף בעצמו, אבל הוא התרגש.

"אתה ממהר? רציתי לשאול משהו," דיבורה היה אטי ומהסס.

האמת שכן. הוא רצה להספיק להתפלל מנחה בכותל ולחזור מיד לישיבה. מצפונו אמר לו להודות לה על ההקשבה ולהפנות אותה למדריך שממשיך את הסיור עם הקבוצה. אך הוא הוסיף: "אם את רוצה את יכולה לשלוח לי שאלות באימייל," הוציא דף ועט, שרבט במהירות את כתובת האימייל והגיש לה. היא נראתה מהססת, אך לקחה את הדף. "תודה," אמרה, שתקה רגע והוסיפה "נהנינו מההדרכה שלך... לפחות אני..."

הוא קיווה שחיוכו הענייני כיסה על המהומה שבלב. טוב, לפחות לא נתתי לה את מספר הנייד שלי, חשב כשדילג במהירות במדרגות. בכותל התפלל בכוונה יתרה. הוא לא רצה לחשוב שזה קשור, אבל הרגיש שמשהו נפתח בו. אולי תקווה לאהבה, אולי רק תופעות לוואי של מחשבות על אהבה. אולי זה לא קשור. ביומיים הבאים הוא בדק את המייל שוב ושוב. במחשבותיו כבר ענה לה על שאלותיה, כבר אסף מקורות למכביר להרחיב את תשובתו לה.

***

למה את צינית?! חשבה אלמוג לעצמה, והיא ידעה היטב שהיא מקנאת, מקנאת נורא. המדריך  בסיור הלימודי נראה ממש לוהט ירושלים, יכול להיות שזה תסמינים של סינדרום ירושלים, אבל לה היו כרגע המון סיבות מצוינות לא להידבק בהתלהבות. די ברור שהלהט הדתי של הבחור (נדמה לה שאמר שקוראים לו דוד, דווקא דוד, כמו המלך של ירושלים) הוא מסוכן. כן, אופיום להמונים. מילא אם כל ההמונים היו לוקחים אותו אופיום. אז הייתה יכולה להיות בזה תועלת: לסמם, שלא ירגישו את המציאות האמתית, המרה, האכזרית, זו שדוהרת לה במקריות ורומסת תחת פרסותיה אפילו ילדים תמימים. הבעיה היא שכל קבוצה לוקחת סם אחר, ומסוממים בסם אחד הורגים את המסוממים בסם אחר. וכשדם נשפך, יש לדמעות של יתומים רכים סגולה לפוגג סמים.

לנגד עיניה עלתה דמותה של שרה חברתה, שאליה היא הולכת כעת. היא עלתה במדרגות השבורות ונפשה סוערת. הצעקות שבקעו כמו תמיד מהבית של שרה התערבבו יפה בכאב שבנפשה, התאמה כואבת, חזקה. הרבה זמן לא חשה רגשות חזקים כל כך. אך יש משהו נעים בכאב כשהוא ממש חד.

שרה פתחה את הדלת, הובילה אותה לחדרה ופרצה בבכי. אלמוג לא ניסתה לנחם, היא בכתה יחד אתה, אפילו שזה סתר את ההוראות שקבלו בקורס לפני ההתנדבות. שרה, בניגוד אליה, דתייה. אולי היא צריכה לקרוא לבחור הזה שידבר אתה על דברים גדולים, אבל המציאות כל כך לא גדולה, כל כך קטנה ומכווצת. ומלב מכווץ יורדות דמעות. וזה מה שקרה לה פתאום, בטעות. אלמוג לא הכירה את עצמה, היא בכתה כמו ילדה שאינה מבינה, שאינה מוכנה. תמיד הייתה היא מניחה יד על שרה לנחם אותה, עכשיו הרגישה פתאום את ידה של שרה על כתפה שלה. בעיניה של שרה היו תמיהה וקצת בהלה, "אלמוג?! הכול טוב?!" שאלה בדאגה.

"אבא הרביץ לאימא והסתגר בחדרו, ואני לא יכולה לראות כך את אימא ולעמוד מולה, אני צריכה להיראות חזקה, אתמול בלילה שמעתי את אבא בוכה חצי לילה!"

"אבא שלך?!" שאלה שרה בתמיהה ובהפתעה.

"לא, אבא שלך!" ענתה אלמוג וניגבה את דמעותיה.

שרה צחקה פתאום צחוק קצר וחיבקה את אלמוג חזק חזק. אחר כך הלכה למדף בחדרה, הוציאה ספר בכריכה לבנה שעליה רשום באותיות זהב "תהלים" ופתחה את הספר. בראש העמוד הראשון היה כתוב בכתב עקום ומטושטש:

"לשרה בתי, תתפללי הרבה.

אוהב, אבא".

ומתחת לאותיות העקומות היו כתובים כמה פסוקים בכתב יפה ומסודר:

"כי אבי ואמי עזבוני והשם יאספני"

"לב נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה"

"מהר ענני השם כלתה רוחי אל תסתר פניך ממני ונמשלתי עם יורדי בור השמיעני בבוקר חסדך כי בך בטחתי"

"הלב הוא שער," אמרה שרה ועיניה יורדות דמעות, "וכשהוא נשבר, אתה מגלה פתאום את כל האור שבפנים." אלמוג חשבה שאפשר לטהר את כל העולם עם הדמעות האלה, ומיד תהתה מאיפה באה לה מחשבה כזאת. הפנים של שרה נראו עצובות, ומבען עמוק מתמיד, ואלמוג חשבה שיש שם עוד משהו ופתאום נזכרה בדבריו של דוד, הייתה בהן קדושה. מושג חדש שהכירה בסיור... היא הרגישה כמו ילדה קטנה ליד שרה, לזה לא הכינו אותם בקורס לקראת ההתנדבות. בערב ישבה וכתבה מייל לדוד.