זאת הייתה שעה אפלה.

שעה תמימה אך בהירה.

שהבינה את הכל ללא פספוס,

ללא סימן של שאלה שעליה לא קיבלה תשובה.

חיכיתי שם,בשעה שכזאת.

לאוטובוס,לאהבה,לעצמי שתבוא.

שתאמר לי למה את כל כך עיוורת?

רציתי את הסטירה, התחננתי אלי, שתעוררר אותי כבר.

אבל אפילו הסמים והקפה נכשלו בזה,מזמן.

והמעשים שאנחנו עושים בשביל שהסביבה תאהב אותנו. בשביל מה בדיוק?

מה שאנחנו אומרים שונה ממה שאנחנו מבצעים. 

אולי זה צריך להיות כך.

ולמה אנחנו משקרים? לעצמנו? לסביבה?

מה אנחנו חושבים שנמצא בזה, מחילה?

וכמה שרציתי שתחזרי אליי.

שוב.

וכמה שרציתי לגעת בך, עם החיבוק החשוב.

וכמה שאהבת אותי, אהבת לשניים. גם בשביל עצמי.

וכמה שביקשתי, לחלום אם זה אפשרי.

וביום ההוא, כן באותו אחד שהים היה קטן מידי בשביל שתינו.

כשהאוטובוס כבר לא הגיע, וחיכית וחיכית בתחנה, שיבוא ויאסוף אותך 

מפה כבר.

שעות, ארוכות ודקות שמיהרת לספור.

וכשעלית עליו, היית מאושרת. בשבילי ולא הפוך.

שלפחות אחד הלך ונותרו עוד כמה, רק עוד קצת,כדי להגיע 

אל הקצה שמעבר לפינה הרחוקה.

וכל יום שעובר, אני מחכה שם בתחנה.

עם חולצה אדומה ונעליים ירוקות.

עם 20 שנות ניסיון שיכולות בכל רגע להיזרק לפח בכזאת קלות.

וכל הזמן הזה, שעבר. שממנו הלכת.

בזמן שהייתי יתומה בדירה בפריפריה הצפונית.

ליד המוזיאון והמסעדה שכל כך אהבת.

ובאיזור ההוא, שתוסס בחיים.

ולפעמים זה מרגיש, שעברתי כל כך הרבה תחנות

אבל שום דבר לא מגיע.

וכל שנייה שעוברת אני שואלת:
" ומתי האוטובוס שלי יגיע?"