נולדנו במקום בו החלומות היתה המציאות היחידה שחיפשנו

מה שלא ידענו לאסוף בידיים,

דמיינו שהוא שלנו,

עם זה התעוררנו כל בוקר

עשינו כל מה שאפשר בשביל לעזוב מוקדם

כשחיפשנו דרך יציאה

משהו משך אותנו להישאר

השער ננעל, והמרחק הפך אינסופי

את אמרת שאין לנו ברירות

אם נעזוב, שום דבר לא יישאר

אני חיפשתי תשובות

לשאלות שלא ידעתי איך לשאול

בערבים, דמיינו את עצמנו במקום אחר

כמו שרק ילדים יודעים לדמיין

לא הבנו שהפכנו מבוגרים מדי

בשביל חלומות שלעולם לא יתגשמו

איך זה מרגיש שהחלומות גדולים מהמציאות

גם אני יודע לחלום חלומות רעים

ועדיין, כל בוקר כשאני מתעורר

אני יודע שיש מקום אחר

עזבנו, אחרי שלא נותר דבר

ראינו את אחרוני האנשים מדממים למוות

בכל בוקר כשהם קמו לעבודה

שום דבר לא היה שלהם, שום דבר לא היה שייך

נסענו מספיק רחוק בשביל שלא נצטרך לחזור

בשביל שלא תהיה לנו סיבה

בסוף, כשהכל נעלם, נשארנו רק עם תשובות

עבור שאלות שלא ידענו לשאול