ניסיתי, אני יודע שניסיתי,
לזכור, לאהוב ולבסוף לשכוח.
אך את לא הגבת,
והשארת אותי לבד.
עם הספקות והפחדים,
הדמעות וההיסוסים. הבנתי, בזבזתי את זמני,
כך אמרו לי כולם.
ורצוני לשכוח,
כנפיים לפרוש ולברוח,
לעוף לעבר הקשת,
למצוא פרח אחר.
כלנית אדומה ופורחת,
או ורד ביופיו הטהור והצלול.
אך מצאתני מרותק לרקפת,
קטנה, ביישנית ושותקת.
נכון, גם אני מתבייש ולא אמרתי ישירות,
אבל ניסיתי לרמוז, לבקש,
שתבואי אליי או שתסתלקי לך מחיי.
חולם לראותך לצידי,
שנייה אחר מזיל דמעה,
ומיד מרגיש בושה.
על מה אני מצטער,
כשאני יודע שאת לא שווה את זה.
אפילו חושב שמגיעה לי מישהי יותר טובה,
שתדע להעריך מה שמציעים לה.
מחליף מיד דעה,
כי אין לי הרבה לתת
מלבד יד, כתף, מילה ולב.
ולך זה בטח לא מספיק,
אז מדוע רוחך עדיין רוחפת מעלי?
תני לי לעבור הלאה,
איתך - אם את רוצה,
או בלעדייך - אם לא בא לך.
אמרי משהו כי הציפייה אותי הורגת,
והינך שותקת ממלאת פיך מים,
ואני הופך ארץ ושמים.
