כמה פשוט הסיפור, קצר ופשוט...
לו הייתי פוגש את האיש ההוא במקום אחר ואפילו מחליףאתו מילה או שתיים, הייתי וודאי שוכח אחרי כמה ימים או שבועות. אבל פגשתי אותו ברחבתהכותל.
זה היה לפני שנה. אבני הכותל היו חמות בשעת הדמדומיםאחרי שקרנות השמש האביבית וכפות הידיים ליטפו אותן כל היום.
אני עצמתי את העיניים ולבי נפתח לתפילה. פתחתי אתשפתיי אך הלחש ששמעתי לא היה קולי. הסתכלתי ימינה וראיתי גבר גדול וגבוה בשנות חמשיםלחייו. שערו היה ג'ינג' עם שיבה שאצל הג'ינג'ים תמיד בולטת פחות. השפם גדול ומסורקהיטב השלים את הדמות של מאצ'ו כמו שמאצ'ו צריך להיראות לפי דמיונם של הרוסים.
הוא שם את הידיים הגדולות על האבנים, היטה את ראשוופתאום הכתפיים שלו התחילו לרעוד.
"תחזיר לי אותה"– לחש האיש ברוסית, – "בבקשה, תעשה כך שהיא תחזור אליי. איך אחיה בילדיה?!"
דקות ארוכות עברו, או שפשוט השמיים מחשיכים מהרמעל ארצנו... אחר כך הוא הישר את הקומה, הסתכל מעלה אל הרקיע עם ירח והעננים הסופגיםעומק הסגול ואמר לאט, בלי דמעות: "ותשמור על היהודים, אתה שומע? שמור על העם שלך,מלכי".
הר מוריה היה מעלינו. שם יעמוד הבית ברוב תפארתו,שם הוא עומד להיבנות, זה הזמן. זהו הדור. כך חשבתי בערב ההוא, כך חושב אני גם עכשיו– זה הזמן.
