שלושים שנה אחרי
עדיין
אני שב
לעיר הקודש.
ממאה שערים דימיתי
שערי ברזל פרוצים
לארגזי חול של
ילדים
עצי ברוש כרותים
למתפללים
בבית כנסת.
שלושים שנה אחרי
עדיין
אני מהלך
על אריחי חרסינה.
שוב אני פוסע
בסמטה אלמונית שמנסה
לצאת מגיא חולין.
רואה קדושה באבן
מתגלגלת
מרכס חצוי של
הר .
אולי
עם אור ראשון
אטפס אל צריח מגדל.
רואה ואינו נראה
שוב אחזה בעיר בוערת
אוחזת יד קרה של
מעלה.
