תמונה ראשונה
בעומק הבמה עומד בר, שלידו יושב אדם, כשגבו מופנה אל הצופים. מחוץ לפאב – קרנבל, מוסיקה, שמחה, זיקוקין דינור ופרצי צחוק. הדלת של הפאב פתוחה קצת, הבזקים של זיקוקין דינור, בני אדם נכנסים ויוצאים בקבוצות או לחוד לבושים בתחפושות של קרנבל, צוחקים, רוקדים, מקפיצים שוט, אוכלים משהו ושוב רצים החוצה לתוך ההמולה של הקרנבל. האדם שיושב על הבר אינו מסתובב ואינו מגיב לשמחה שסביבו. בין שאר הבליינים מופיעים בפאב שני בחורים בתחפושות קצת יותר פשוטות: על גבו של אחד מהם מודבקות שתי כנפיים לבנות, ועל גבו של השני – בדיוק כאלה, אבל שחורות. הם מלאכים. זה שכנפיו לבנות לבוש בבגדים בהירים, ואילו חולצתו ומכנסיו של שחור הכנפיים – כהות. כמו כל השאר, הם צוחקים, מזמינים משקה, אחר כך שמים לב לאדם שיושב על הבר, מתיישבים משני צדדיו, השחור – משמאלו והלבן – מימינו, מנסים לפתוח בשיחה, נראה שהאדם מגיב בלי הרבה התלהבות, הם מנסים לדובב אותו, וכפי שנראה, השיחה הופכת להיות יותר ויותר רצינית. לאט לאט האור כבה.
-----------------------------------------------------------------------------------------
תמונה שניה
שני מלאכים, הלבן והשחור, וביניהם האדם. הלבן מימינו של האדם והשחור משמאלו. הם מובילים אותו ותומכים בו משני צדדיו, והאדם מתמסר והולך כמכושף. הם עוברים לאורך האולם ועולים על הבמה. האדם מביט לצדדים, מתעשת, מתחיל להתעקש ומסרב להמשיך ללכת. השלושה נעמדים במקום.
האדם: -הלו, הלו! לאן אתם לוקחים אותי, לכל הרוחות?!
הלבן: -בוא, בוא, חמוד.
השחור: -בוא, נשמה, נראה לך משהו מעניין.
האדם: -אבל זה כבר לא הקילומטר הראשון, ומה שראינו בינתיים היה רק ערפל סמיך!
הלבן: -בוא איתנו, הערפל יתפוגג בסוף ואתה תראה את גדלותו ואת שלימותו.
האדם: -של מי?
הלבן: -את גדלותו של מי שברא אותך.
האדם: -לא הבנתי. בשביל מה אני צריך את זה?
השחור: (צוחק) –נו, זה כל העניין! (מתעשת) מה זאת אומרת "בשביל מה"? אם _ זה לא יועיל- אז בטח לא יזיק. אז יאללה. מה גם שיש לי שם משהו קצת יותר מעניין. _ הטמנתי שם בשבילך את הגדולה שלך.
האדם: -שלי?
השחור: -כן, כן, שלך. את הגדולה והשלימות שלך. את העולמיות שלך. את הבלעדיות שלך, _ _ נשמה.
האדם: -וזה גם שם? (מצביע קדימה).
השחור: -לא "גם" אלא רק שם אתה תראה ותריח ותטעם את זה. ותאכל את זה עם כף, אם בא _ לך.
האדם: -לא, חבר'ה, תעשו טובה. (מתיישב על הארץ). מה אתם עובדים עליי? הנה, תפסתי _ אתכם בשקר.
_ (שני המלאכים מתרוצצים סביבו, מנסים להקים אותו). –מה זה? מה איתך? _ הרי קבענו! הלכנו, היה הכל בסדר...
האדם: עבדתם עלי, זה מה. ראיתם מה זה? גם "גדולתו" וגם "גדולתך"... די לסבן את השכל! _ "מה איתך"... זה איתי שאני יודע דבר או שניים על החיים. אין דבר כזה שתי גדולות _ ושתי שלמויות במקום אחד! ובכלל... (בטון של מורה) הביטוי הזה, אתם יודעים, _ "שתי שלמויות" מדיף, במידת מה, ריח של... אידיאליזם סובייקטיבי. אה? עבודות _ במטריאליזם דיאלקטי עשית באוניברסיטה? (תופס את השחור בברך, הלה מנתר _ הצידה) אה? (צוחק).
השחור: (אחרי כמה שניות של שתיקה, בטון נוקשה) – אז שנלך?
האדם: (בפיזור נפש) - מה?
השחור: אני שואל, האם אתה רוצה שנלך. ואתה תחזור, כמובן, אל העבר.
האדם משפיל מבט
הלבן: שכחת?
האדם: בעצם, לא... (מסובב פניו הצידה).
השחור: -כנראה שלא שכחת, אבל גם לא כל-כך בא לך להיזכר.
הלבן: -הרי מה לא ניסית כדי לצאת מהבוץ, לא היתה קיצוניות שאליה לא קפצת!
השחור: -כן, אה? בחור כארז היית... יוצר מצבים.
האדם מביט בו בשתיקה, מסתובב הצידה בשנאה.
השחור: -נו, מה אתה מתעצבן, בחייך, עשית, הרי, סוויצ'ים פה ושם, לא?
האדם: -כן.
השחור: -נו, על זה אני מדבר, לא על שום דבר אחר.
האדם: -ראיתם אותו, איזה אובייקטיבי!
השחור: -לא, תראה אותו! אתה בא, מציל אותו, אפשר לומר, מאש התאוות...
האדם: -"תאוות"... אפשר לחשוב!
השחור: -בסדר, בסדר. אבל מה הביא אותך למצב שבו מצאנו אותך, שבקושי זכרת, מה _ קודם: שאיפה או נשיפה? אה? הכלבויניקיות שלך וחוסר הברירה באמצעים, זה מה _ שגמר אותך. ואצלי כל זה רשום. עם תמונות. ומתוייק.
האדם: -מתויק, אה?.. מה זה, עם "הגדולה שלי" תייקת את זה?
השחור: -טמבל! הגדולה שלך היא שם! (מצביע קדימה).
הלבן: -אל תריבו, חבר'ה, בחייכם ! הרי כולנו שואפים לאותה מטרה. (פונה אל _ האדם) זוכר על מה דיברנו כשבאנו אליך אז? אני יכול לחזור שוב על אותם הדברים. _ עייפת. עייפת בדרך. כן, כשהחלטת לבוא איתנו זו היתה ההתחלה. אבל לא אמרתי לך _ אז דבר אחד: יש הרבה התחלות בדרך הזאת. וצריך ללמוד לקדם את פניהן. עייפת _ בדרך. תן קודם להבשיל להתחלה החדשה. הערפל אצלך התעבה ואתה כבר לא רואה _ את האור. אבל אתה זוכר שרק בו, במי שיצר אותך אפשר למצוא את המוצא _ מכל המבואות הסתומים, לא כך? רק בו נפתרות כל הסתירות. רק הוא מקיף _ הכול מהכול, בעבר, בעתיד ובהווה, רק הוא נותן לאדם את הרצונות, את הדברים _ הקטנים – היפים והמכוערים של העולם הזעיר שלו ובו-זמנית מזה עליו ניצוצות _ מאורו, אור התקווה והאמונה בכך שזה אפשרי: להגיע אליו ביום מן הימים ולדעת _ אותו – את הסיבה והמקור לכול, בכך שלַכֹּל יש משמעות ובכך שבתחילת הדרך _ ובסופה מחכה לאדם אהבתו של זה שקורא לו לבוא אליו. והניצוצות האלה הם _ טיפות מעטות וספורות מאוקיינוס אינסופי של אור, שאותו הוא רוצה להעניק לאדם.
האדם מביט בו כמכושף.
האדם: -אני אף אחד... אף פעם... זאת אומרת, אף פעם לא שמעתי... (מנענע בראשו על מנת להתעורר, מתעשת, מדבר יותר ויותר ברור). אף פעם לא שמעתי שום דבר כזה מאף אחד. ובטח שלא יכולתי לחשוב על זה לבד.
הלבן: -מה?!
האדם: (מתעלם מהשאלה)-לכן אני לא מבין על מה אתה מדבר כשאתה טוען שבו נפתרות כל הסתירות. וודאי שאני מתפלא לשמוע שאני מבין שבו, כמו שאמרת, (בסרקזם קל) "אפשר למצוא את המוצא מכל המבואות הסתומים", ואני...
השחור: -אתה שמעת את זה?..
האדם: (מסתובב אליו) –מה אמרתי?
הלבן: -מה זה, שכחת הכל?
האדם פוסע אחורה כשהוא מביט על השנַים ומעריך את המצב.
האדם: -מה שכחתי?
השחור: -מצרַים.
האדם מביט בו במבט מאומץ.
הלבן: -תזכור איך קראת אליו שם! מאחור רדף אותך המוות- או שנות מאסר רבות, לפניך- דרך לא מוכרת, ולא נשאר לך אף אחד ושום דבר להיאחז בו חוץ ממנו.
האדם מביט בו בקרירות.
השחור: (עוקב אחרי האדם וקורא במפתיע) : נו?!
האדם: -מה "נו"?
השחור: -"נו" זה: נו, למה לעזאזל עלית אז לגבעה ההיא לשטח הצבאי שלהם?
האדם: -הייתי חייב.
הלבן: -למות על קידוש שם הטיפשות?
השחור: -לא, הוא היה חייב, כשיחזור אל הפרֵחה שלו, להפיל בנונשלנטיות את התמונה של כל העמק עם הפירמידות על שולחן האיפור שלה, ואחר כך, לקול צלילי ה"שיואו!" וה"ואו!" שלה לפלוט, כאילו כלום, שהוא צילם את זה ישר מהבסיס הצבאי שלהם.
הלבן: -אז במי ראית אז את המוצא מהמבוי הסתום, למי נשבעת אז בכל הקדוש והיקר כשברחת בג'יפ עם הגלגל המחורר מהפטרול? אה?
השחור: -ואת ה-"Cannon" הדנדשה שלך זרקת להם אז ואת כל הגורמטים והשרשראות- חבל על הזמן, כלום לא עזר.
האדם: -אבל בסופו של דבר הציל אותי המקרה!!!
הלבן: -לזה שהלכו לך המלים ונשארה לך רק הזעקה אליו אתה קורא "מקרה"?
השחור: -לא הזעקה, אלא זה שהם התהפכו בסיבוב- לזה הוא קורא "מקרה".
מנידים בראשם, נאנחים כמו ליד מיטתו של חולה אנוש.
השחור: -אין מה לומר...
הלבן: וגם זה שההומלס המסובב ההוא בגן הציבורי נתן לך ברכת-כהנים- גם זה היה מקרה?
האדם: (מתחצף)-לא, השגחה פרטית!
השחור: -הלו, הלו, תוריד פרופיל! לא זוכר איך נעמדת כמעט על הברכיים כדי לדחוף את הראש מתחת לכפות הידיים המיוזעות שלו?
הלבן: -חיכית אז לנס?
האדם: -כן.
השחור: -לא איציק ולא חיים טומאטו לא ראו אז מוצא מהפלונטר?
האדם: -איזה מוצא, לעזאזל, כש...
הלבן: -תענה בקצרה.
השחור: -...כשברזילַי ממחלקת החקירות היה מתקשר כמעט כל יום ומצטט את כל הסעיפים האפשריים: שש עשרה מליון קנס לכל אחד או איזה עשר שנות מאסר לכל החבר'ה וכולי, וכולי...
האדם שותק.
השחור: -נו!
האדם: -אז... אז מי זה היה?
הלבן: -איפה?
האדם: -בגן הציבורי.
השחור: -הומלס.
האדם: -והוא באמת היה כהן?
הלבן: -מה זה משנה? מה, הטירוף השקט שלו הציל אותך? השאלה היא: במי קיווית למצוא מפלט מהמצב?
האדם: -נו, חבר'ה, בחייכם...
השחור: -עכשיו אנחנו החבר'ה שלך. ואז- אז איציק וחיים טומאטו היו ה"חבר'ה" שלך. והם היו אלה שסחבו אותך לקומבינה המטורפת ההיא עם איזור התעשיה החדש.
הלבן: -עכשיו גם תגיד שלא עליו חשבת כשהבאת סידור למשרד שלכם ודחפת אותו למגירה.
השחור: -למגירה הכי צדדית, שלא יצחקו!
האדם: -יאללה, מה אתם זורים לי מלח על הפצעים? מה אתם רוצים ממני?
הלבן: -לא, פשוט נתת מקום לאמירה חסרת-אחריות, סֶגֶן.
האדם נרעד.
השחור: -נו, די, אל תיבהל. איפה שאנחנו נמצאים כעת אין משקל לא לתיק האישי ש''נעלם'' פתאום מהלשקה ולא לתעודת הזהות שזייפת.
הלבן: -כאן, חבר, חשובים רק שני הסעיפים הבאים: הכרה בגדלותו של מי שיצר אותך והודאה ישרת-לב בשאיפתך אליו.
האדם מתישב. רגליו כושלות. המלאכים גוחנים אליו.
השחור: (ממשיך בשלו)-ואתה התחלת עם ה"לא שמעתי", לא הֵבַנְ"...
הלבן: (אל השחור) -עזוב, עזוב אותו, הוא כבר לא פרטנר.
האדם: (מלמטה, בקול חלש) –אני כן.
השחור: -אה, כן? אז בוא, תקשיב, פרטנר: אתה צודק. אתה באמת לא שמעת מאף אחד על אדון העולם, ואתה, באמת, לא מבין בזה כלום. ואם היה לך איזשהו מושג עליו- אז מושג די קלוש ומעוות, כמו על איזה סגולה להצלחה או מספר מזל. ואם התחננת אליו- אז רק כמו לאיזה מנהל עבודה – שלא יעשה לך פדיחות.
האדם: -שומע.
השחור:-מסכים, כן? אז אם ככה- לא בו ראית את השכר. ואתה יודע במה כן? בלחטוף כמה שיותר הנאות שם, במקום שאתה בעצמך קראת לו "בוץ"- בזה ראית את השכר על הכל: על הכח שלך, על המצליחנות שלך ועל התעוזה שלך.
האדם: (אוטומאטית)-התעוזה שלך.
השחור: -בוא'נה, הוא כבר לא פה... הלו, בחורצ'יק!
הלבן: -לא נורא, הוא יהיה בסדר. פשוט הביצה המסריחה ההיא של האנשים והאנשושים שבה הוא השתכשך בתקווה לחטוף תענוג נצחי- היא זאת שגמרה אותו. (אל האדם)-נו, אז מה עשית אז בלילה במפרץ חיפה?
האדם: -שחיתי.
השחור: -לאן?
האדם: -לא יודע.
הלבן: -אל מי זעקת אז?
האדם: -אליו.
השחור: -מה ביקשת?
האדם: -ישועה. להגיע אליו או לטבוע.
הלבן: -ישועה ממה?
האדם: -מחוסר המשמעות. של הכל.
השחור: -איך נפלת לשם?
האדם: -ברחתי. ישבנו לשתות ב"שרתון". הכל היה כמו תמיד. כל החבר'ה היו משלנו, מהג'מעה. הרגשתי שאני לא יכול יותר. אני בן שלושים ושמונה. אני אמות. והכל- הכל כמו תמיד, והכל נדבק אליי ,הכל נדבק אליי. אני אמות. יצאתי בשקט, כדי לא לעורר מהומות. חתכתי דרך החוף, בחושך. היה שם בית קפה, השולחנות האלה עם הכסאות, כן? ואני רצתי דרך כל זה אל הים. נפלתי מהמדרכה על החול, זחלתי, בכיתי שאני זוחל. ככה הגעתי עד למים, רק המים יכלו לנקות אותי מכל הדביק והנתעב הזה... רצתי במים הרדודים, נפלתי, בכיתי שרדוד. אחר כך המשכתי בשחיה.
כולם שותקים.
הלבן: -ואז?
האדם: -ואז אתם הגעתם, הסברתם שאפשר לצאת מכל זה ולמצוא משמעות.
השחור:-אבל זה היה אחרי חודשיים?
האדם: (אחרי שתיקה קלה)-מה זה משנה?
-----------------------------------------------------------------------------------------
הלבן: -הודית בכול.
האדם: -כן.
השחור:-אתה גדול, בסוף יצאת משם.
האדם: -לא אני, אתם גדולים, חבר'ה.
הלבן: -זה הוא ששלח אותנו.
האדם: -מה הוא צריך אותי?
השחור:-אתה יחיד ומיוחד.
האדם: -ואתם?
הלבן: -מה אנחנו? זאת העבודה: לפה, לשם...
האדם: -ו...הכל? זאת אומרת כולם, כל העולם, כל השאר?
הלבן: -כל השאר הם כל השאר.
השחור: -כל העולם הוא רק רקע בשבילך. סתם, פרטים של התמונה הכללית. ואתה- אתה יציר כפיו!
האדם: -אבל.. אבל...
השחור: -מי אבל? רפי ארנק? איציק? ליאורה שלך? "אבל..אבל"... איציק השתגע אחריו כמו שאתה השתגעת? להם, לכולם, טוב גם שם. ובשבילך רק הוא קיים. ובשבילו- רק אתה, כמובן.
האדם: -אבל היו לפניי... אני יודע? גדולי עולם וזה...
השחור: -היו. אבל הם כולם... איך לומר לך? "סולל בונה". שרטטים, מהנדסים, אני יודע? פועלים.. הם סללו את הדרך הזאת. בשביל מי, נראָה לך?
האדם: -בשבילי?!
השחור: -למה, יש לך ספקות? כן, בשבילך. סללו לפי ההוראות שלו.
האדם: -ו... מה שְׁמה... נשמה?
השחור: (בטון עייף ונרגז)-נשמה... הרי היא זאת שצעקה בתוכך! היא זאת שסביבה הוא מכרכר כמו אמא'לע אוהבת! בקיצר, אותך הוא יצר ולך הוא דואג. ואז כשהוא קרע אותך- זה היה רק כי הוא רוצה שסוף סוף תשים אליו לב. רע לו בלעדיך.
האדם: -למה, זאת אומרת?
השחור:-מה למה? מי הוא, בכלל, בלעדיך?
בזמן שהשחור אומר את כל זה הוא בונה כס-מלכות, מעלה אליו את האדם, מארגן את התאורה, והנה, האדם על הכס בטוח בכך שהוא- הכול, והאור סביבו.
הלבן: -הנה, כתוב בספרים: "אין עוד מלבדו", פירוש הדבר: אף אחד חוץ ממנו, היחיד והמיוחד, לא קיים. כלומר אין שום כוח אחר בעולם שיוכל לעשות משהו כנגד רצונו, יתברך. ואם רואה האדם בעולם משהו ששולל את הכח העליון- הסִבה היחידה לכך היא שהוא, יתברך, רצה שכך יהיה. וזהו התיקון, וזה נקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". זאת אומרת שהעובדה שקיימים דברים בעולם אשר מלכתחילה נועדו להטות את האדם מדרך הישר ולהרחיקו מהמטרה הנעלה- כל זה רק לצורך התיקון. וכל זה הכרחי, כדי שבתוך האדם הזה, שמרגיש דחוי ומנודה יוולדו לבסוף הכרח ורצון חזקים, מוחלטים ומלאים שהבורא יחלץ אותו. משום שהאדם רואה שאחרת- הוא אבוד.
האדם נופל. השחור צוחק.
האדם: -מה אתה צוחק, יא מניאק?! הרי הבטחת לי...
השחור: -מה הבעיה שלך? הראיתי לך את עצמך!
האדם: -אבל עכשיו נורא כואב לי!
השחור:-עזוב אותך, זה כאב מתוק. ועכשיו תקשיב אליי. הרי על מה הוא (מצביע על הלבן) דיבר עכשיו? על הגדולה של מי שיצר אותך ומפרנס אותך, נכון? אבל את מי, את מי הוא יצר? אותך, האחד והיחיד, אותך, גבר! כשהוא יצר אותך הוא התאמץ, ומתאמץ עד היום להחיות אותך כל שניה ושניה ולספק את כל הצרכים שלך! נו? קולט ת'קטע? אני רואה שכן. עכשיו אתה מבין לא רק את ההכרחיות, אלא גם את המתיקות של הנפילה שלך? כי הרי רק עכשיו, מהתהום אליה נפלת, (מצביע על מקום נפילתו של האדם) אחרי שראית את גדולתו, אתה יכול לראות את הגדולה שלך! על רקע הבורא! אה? ואתה עוד בילבלת פה ת'מוח... "לא יכולות להיות שתי גדוּלות"... יכולות, קטן שלי. ושתיהן- במקום אחד! כשהוא- רק הרקע בשבילך, הגדולה שלו- רק הרקע בשביל הגדולה שלך! אה? קולט?
האדם: -קצת מפחיד.
השחור: -נו, בחייך, אל תשתפן. הרי הוא קשור אליך. ויותר מזה: הוא חייב לך! בלעדיך, בלי זה שמקבל ממנו הכול, וזה לא משנה מה, מקל או גזר, הוא, בעצם, לא קיים!
האדם: -מה זה "לא משנה"? כואב, הרי...
השחור: -אתה עוד קטן. עוד לא התבגרת רוחנית, מסכנון שלי. תאמין לי, כשאתה תתרגל למחשבה הזאת, לתחושה הזאת, אז כל מה שתקבל, כל החרא, המכות וההשפלות, כל זה יהיה בשבילך מתוק מדבש, כי זה לא יפסיק להזכיר לך את הייחודיות שלך ואת התלות שלו בך!
האדם: (מתעודד, נעמד על ארבע) –ח-חה!
השחור: (נעמד גם הוא על ארבע, לצידו)-...ועכשיו תשווה את עצמך כעת, כשהבנת מי נותן לך, היחיד והמיוחד, את הכול ותלוי בך בגלל זה, תשווה עם עצמך כמו שהיית קודם (מצביע אחורה). מה לא עשית שם כדי לתפוס טיפה של הנאה, איזה שמיניות באויר! אתה יכול, בכלל להשוות את קומץ ההנאות העלוב ההוא עם התענוג רק מהמחשבה הזאת? אה?
האדם: לא.
-----------------------------------------------------------------------------------------
הלבן: -"כמו חתולי פח זבל,- היה אומר רבי ברוך,- כמו חתולי פח הזבל כך היא ההנאה של הקליפות." כמו חתולים, המסוגלים למצוא פירורים טעימים בכל מיני זבל וחלאה שבאים מהאדם, כשהם בורחים מידו הטובה,- כך גם היצורים הלא-בררנים האלה: את כל המגעיל ביותר, את כל מה שמביא הכי הרבה ייסורים הם בולעים בהנאה, משום שהם רוצים לבלוע את הבורא כולו, אך לא מסוגלים להתקרב אליו, המטיב לכול, מכיון שבאור האמת שלו הם יראו את עצמם, ומי הם? חתולי פח זבל.
האדם נופל, משתטח על הארץ.
הלבן: -מה זה, לא הגזמנו?
השחור: -לא, אני חושב שהיינו בסדר גמור. הרי ראית לאן הוא דחף את עצמו עם העבר שלו? לפינה חשוכה.
הלבן: -כן, היציאה לא באה לו בקלות. אבל הוא אחלה גבר. חוש לאמת יש לו.
השחור: -כן. אבל עד שהוא יחזור לעצמו צריך להחיות, בינתיים, את הגוף לפחות.
הלבן: -יאללה, בוא.
שניהם מרימים את האדם, כשהלה תלוי עליהם, סוחבים אותו, מעבירים את רגליו, כל זה תוך צחוקים ובדיחות, התנועות נעשות קצביות יותר ויותר, הם מזמרים שיר לכת, ניגון-ריקוד, האדם חוזר לחיים, הולך ביניהם בגו זקוף, הניגון (המוסיקה) מתגבר, הם מרקדים, המלאכים משאירים אותו באמצע, ושניהם נעמדים משני הצדדים על ברך אחת, מוחאים לו כף והוא רוקד.
השחור: -הוא בסדר, הוא...
האדם: (תוך כדי ריקוד)-מה?
הלבן: -הוא אומר שאתה בסדר, גבר.
האדם: (מרקד)-אה, אני? אני תמיד הייתי השורד הלאומי!
המלאכים מחילפים מבטים.
השחור: (בפרובוקאטיביות)-'תה גם מקשיב יפה למה שאנחנו אומרים, תופס הכול, ממש מבין הכול מחצי מלה...
המלאכים מחליפים מבטים, מחכים לתגובת האדם.
האדם: (כשהוא ממשיך לעשות אי-אלו תנועות, כמו בחדר כושר, אומר בביטחון עצמי)-למה, אני תמיד התעניינתי בזה, רוחניות והכול... כל מה שלא למפגרים...
השחור: -מה זה, היית מבחינה רוחנית יותר גבוה מאחרים?
האדם: -כן. זה הטבע שלי אני... תמיד שאפתי, אתם יודעים... אני זוכר, פעם..
הלבן: -הלו, הלו! (הם קמים, מיישרים את הכתפיים, ניגשים אליו) –בוא, חומד, נשב שניה.
האדם: -מה קרה, חבר'ה, מה יש?
הלבן: -יש לנו דיבור איתך.
האדם: -לא, אני סתם...
השחור:-שתוק שניה. תקשיב...
כולם מתיישבים.
האדם: -מה קרה?
הלבן: -כלום לא קרה. תראה את עצמך.
האדם: -למה?
הלבן: -כבר כמה זמן אתה מקשיב לנו, ותראה מה זה, כל רגע יש לך יותר ויותר אש בעיניים.
השחור: -מישהו "משם", מאיפה שהשתכשכת כל החיים, היה מקשיב לכל זה? זהו שלא.
הלבן: -אולי היו, באמת מקשיבים, אבל רק בגלל החשק להתפנק, להוסיף איזה משהו רוחני לאותו מרק, לפי הטעם.
השחור: (מחקה קול נלהב של אשה)-גופים! גופים אסטראלים! אח, זה כל כך מעניין! הדרך הרוחנית בגופים אסטראליים!.. וגילגול נשמות! אח! תארו לעצמכם, אפשר ממש להרגיש את כל הגילגולים הקודמים! והקא-ארמה, הקא-ארמה!..
הלבן: -וזה הכל! ואף פעם לא תנבוט בהם השאיפה כלפי מעלה, לצאת החוצה מהבוץ, כי החומר הזה הוא מאה אחוז עפר, ללא חומר משמר וצבעי-מאכל. לא יצא ממנו כלום, בחיים.
האדם: -ומה עם...
הלבן: -אתה עוד שואל? רק טיפות האור שהבורא זורע בעפר הזה- מהן ורק מהן יכול משהו לנבוט. והוא גם זה שהוליד אותך, חתיכת עקשן, ואת כל העולם-הבא הזה שלך שאנחנו הולכים אליו.
האדם: -ואנחנו קראנו "עולם" לאיפה ולאיך שחיינו...
השחור:-ולמה?
האדם: -בגלל הבורות, כנראה. וגם בגלל חוסר-המוצָא. ואני, אתם יודעים... עוד לפני שהגעתם, האמנתי שהעולם האמִתי הוא, בכל זאת, לא זה שאנחנו רואים, אלא, איך להגיד, הזה, נו, שבפנים... אבל תמיד היה חסר משהו בכל המערכת הזאת... מטרה אולי?..
הלבן: -יפה! בלי מטרה, בלי ידיעה על הבורא- כל זה סתם, מצבור של אפר. אתה רואה, גם בזמן הזה שאנחנו הולכים הוא מגדל בך את הנבט של מה שזרע אז, סולל לך את הדרך. ככה גם אתה, עם העבר, ההווה והעתיד שלך וגם הדרך שלך- הכל מגיע לאותה הנקודה! הכל זה הוא!
לאחר שהסבירו לאדם כי הכול מהבורא הוא, משנתודע לכך, נמס כולו מאושר החל מעופף, מנפנף בידיים, אחר כך השתטח פרקדן על הארץ, מביט בשמים, שפתיו נעות חרישית.
השחור:-זהו, הוא מסטול טילים.
הלבן: -כן, המצב על הפנים.
השחור:-אז למה תקעת אותו ככה?
הלבן: -אני תקעתי?
השחור: -אלא מי, אני? הרי אתה יודע מה הטבע שלהם, מגיעים עד התחנה הראשונה, דוחפים פנימה את פיסת האושר הראשונה שנקרית בדרכם, נשכבים על הגב ולועסים אותה עד אינסוף...
הלבן: -אבל מה אני אמרתי לו? זה אתה...
השחור:-אני?..
האדם שומע אותם, קם על רגליו, מביט בהם בעיניים צלולות ומאושרות.
האדם: -מה איתכם, חבר'ה? איזה מצב על הפנים? הרי אני... אני הבנתי הכול!! הכול ממנו!! אוי, כמה שאני מאושר! אפשר להגיד לכם משהו?
השחור:-יאללה, שחרר משהו בשביל התקשורת.
האדם: -נו, אל תצחקו, בחייכם!.. אם הייתם יודעים כמה אני אסיר-תודה לכם! הנה, תקשיבו- אני חיברתי: "צהלת עגל קולנית מתפרצת מתוך החזה שלי מהמחשבה כי "לא הייתי כדאי להיברא עוד לפני שנבראתי, ועל אחת כמה וכמה עכשיו, משנבראתי" ועם כל זה- אני בנו-אהובו, הוא הביא אותי לעולם, הוא סובל את כל התעלולים שלי, הוא מספק את כל מחסורי, הוא העביר אותי דרך כל הגועל-נפש הזה, שיפשף וגירד אותי בו, כדי לנקות אותי קצת, הוא נתן לי- סתם כך, בלי שום זכות מצדי- מתנה: עשה אותי, כמו שהיה אומר היינריך היינה, "גאון למחצה", כלומר "שוטה שיודע כי הוא שוטה", בזמן שמאות אלפים ומליונים יחיו את חייהם כאנשים חכמים בלי שידעו את האמת על עצמם. חדווה וגאווה אינסופית של חייל פשוט שתפס את מבטו נוטה-החסד של הגנרל האהוב ממלאים עד גדותיו את היצור הזה!"
הלבן: -משורר!
השחור:-אהה, רק איזה טייפ חסר פה להקליט אותו.
האדם: -יאללה, עכשיו הכול עליי! הרי אתם בעצמכם הסברתם לי ואתם...
הלבן: -לא, אנחנו, למען האמת, שמחים בשבילך.
האדם: -שמחים... טוב, שיהיה. מה זה שהתנחלתם פה, אה? מה זה ה"ויחנו" הזה? יאללה, בואו! הלו, להתעורר! מחכה לכם עבודה! אני לא יכול ככה, בלעדיכם, ואני חייב להגיע אליו! יאללה, קומו!
כולם צוחקים, מתכוננים להמשיך בדרך.
האדם):נותן להם ידיים, אומר כבדרך אגב) –אז מה, אני כבר מת?
השחור: -איזה מת, תסתכל אחורה, מה, אתה לא רואה? המשרד שלך, הקולגות הנשמות שלך, רואה אותם? הנה, שם, הבוס.. החוף, הפאב שלך, "מפלט הזאב הבודד"...
האדם: -אז למה הם כולם ביחד? במקום אחד.. בזמן אחד? ולמה אני לא איתם?
הלבן: -עכשיו יש לך עבודה אחרת. אתה עכשיו עובד באותו מקום, יחד איתם, אבל אתה- מעל הזמן, חבר, והמקום גם כן לא משחק פה. התבגרת, קיבלת כוחות, ועכשיו תוכל כבר ללכת ביניהם ולא בערפל. ולסחוב אותם איתך.
השחור: -אבל אם מתחשמק לך, מותק, אתה רק תתן לנו סימן, אנחנו נחכה- בכל שניה אתה יכול להתחבר לכל פיסה בַּגן-עדן הזה. רוצה את החתיכה ההיא, שמה? אה? (מתגלגל מצחוק).
האדם: (מתגבר על עצמו, ביובש-מה) –החלטתי ללכת. איתכם. (לאחר הירהור)-שניה, אתם יכולים... לנתק אותם?
הלבן: (נאנח)-לך תסביר לו... (אל האדם) –רק אם ננתק אותך.
שניהם מביטים בו במבט אבהי.
השחור: (מזמזם או מדקלם משהו כמו "היום הוא יום מותי – ענה לי החובש" או כיוצא בזה).
האדם: (לאחר שתיקה קלה) –טוב, לא צריך.
השחור: -כמובן שלא צריך.
מתחילים ללכת, האדם פונה כה וכה, מיואש לחלוטין: מה שהוא רואה, הסובב אותו, מפריע לו ללכת, ממלמל בחצי-פה משהו כמו: "לא! לא יכול! לא מסוגל!", יושב ארצה, מליט את פניו בכפות ידיו.
האדם: -עכשיו תגידו לי: כל זה, מה שתיארתם לי פה, כן? הוא לא יכָל לתת את זה לי, אני יודע?.. לאחרים, לברואים, כמו שאתם קוראים לזה, לָעולם- בחינם? אה? הוא הרי כל- יכול, לא ככה? למה לשים אותנו, אותי, באיזשהם תנאים מומצאים, מצוצים מהאצבע, כשנדרשת ממך איזה עבודה, מאמצים, עמל, זמן, עצבים- כל זה בשביל מה? בשביל לקבל בסוף את מה שגם ככה יש לו ממנו מלאנתלפים? את מה שכמו שאתם אומרים, הוא בעצמו מת למלאות אותנו בו?
המלאכים מקשיבים בשתיקה למונולוג הלוהט הזה, אחר כך מתחילים להתייעץ, כאשר הם מביטים כפעם בפעם לעבר האדם.
הלבן: (בלי לקטוע את הדיאלוג עם השחור, אל האדם) –בושה.
האדם: -מה אמרת?
הלבן: (מסיים לדבר עם השחור) –אני אומר: בושה.
האדם: - בושה למי, לי? על מה?
המלאכים, לאחר שהם מסיימים את ההתייעצות ניגשים אליו.
השחור: -שמע, בחור, השאלה שלך רצינית. אם אתה מוכן ממש עכשיו להבין למה הכול נברא ככה- אנחנו מוכנים להדגים לך. עליך. מדגדג קצת, אבל ההבנה באה צ'יק-צ'אק.
הלבן: -נו, אז מה אתה אומר?
האדם: -לגבי מה?
הלבן: -לגבי הניסוי. מסכים? יופי, בוא תחתום כאן... הנה, כאן... אייוה!
השחור נעמד על יד האדם, מסמן לו לשבת, הלה יושב, מביא את ידיו מאחורי הגב, השחור מחזיק אותן ביד אחת, הלבן מאכיל את האדם בדבר- מה, ככל הנראה, ערב מאד, דבר-מה, אשר למראהו מתחולל באדם שינוי- צורה: הוא הופך לילד רעב ומתענג ואיננו יכול להסיר מבט מידי המאכיל אותו. המלאכים מתנהגים כמו שתי אומנות אוהבות, מאכילים אותו בהתלהבות ובמסירות- איזה יופי הוא אוכל! כל זה מתחיל להרגיז את האדם, הוא מתחיל להביט בפראות לצדדים, להתחמק מהמנות הבאות, המלאכים מביימים מבוכה, מפח-נפש, האדם מנסה להשתחרר מהאחיזה. המלאכים מנסים לפייסו בדברים:
השחור: -נו, מה איתך, בחייך, הרי זה כל כך טעים, והעיקר- בחינם! אז מה אתה...
האדם: (במבט פראי) –בחינם?! (מנסה לדחוף את הלבן ברגלו) –מה אני צריך ת'חינם שלך?! מה, אני לא יכול להאכיל את עצמי?
המלאכים הופכים מיד לחוקרים חמורי סבר.
הלבן: -אז איך אמרת, "להאכיל"?
האדם ממשיך להתפתל בנסיון להשתחרר.
השחור: -אז מה אתה מבקש?
האדם: (נאנק מזעם חסר-אונים)-תנו לי לעשות משהו בעצמי, שחררו ת'ידיים, תנו לפחות לשים לבד בפה... (בוכה) – הרי אני בנאדם בריא, תבינו, חבר'ה, זה בושה, נו מה אתם מאכילים אותי כמו ילד קטן?! זה כזאת בושה!
הלבן: -בושה.
האדם: (האדם מתמתח כולו, מביט בלבן בעיניים מורחבות, מבין לאיטו את משמעות המתרחש, נרגע). –יאללה, הבנתי. שחררו אותי כבר.
ממעך את ידיו, חושב על משהו. השחור מנער את בגדיו.
הלבן: (בטון של מורה אכפתי) –אם הבורא רצה לענג את הברואים, למה, אם כן, הוא ברא עולם מלא ייסורים ועמל מאין-תנומה ושם בו את האדם שאיננו יכול, ולו רגע אחד, להתקיים בלי שישקיע מאמץ, ואף בלי שנזכיר את חוסר היכולת להשיג את התענוג השלם, הראוי לו, לבורא? משיבים על כך חכמים: הוא עשה זאת על מנת לאפשר את השכר, מכיון שמי שאוכל לחם-חינם מתבייש להסתכל בעיניו של הנותן. כל מעשה- קבלה חינם אין-כָּסף גורם לבושה עצומה, ועל מנת שהנשמות תוכלנה להיפטר מהרגשת החרפה יצר הבורא את כל העולמות, ובכללם את העולם שלנו, העולם שדווקא בו ניתן לעבוד ולהתענג לאחר מכן על פרי העמל מבלי לחוש בושה.
האדם: (ברוגז סמוי) –יאללה איתך, הבנתי כבר, הבנתי, אתה גם כן, מרצה מארגון "ערכים"! אבל תגידו לי עוד משהו, אתם, גם כן, חוקרי שב"כ... הוא (מחווה בראשו כלפי מעלה), מקור-הכל בהגדרה, כן? ואת כולם, אבל את כ-ו-ו-ו-לם הוא רוצה להציף בטוב ובעונג שלו, אה? נו, אז השאלה שלי נשארת! אה?! (מגביה את קולו עד לכדי צעקה).
הלבן: -איזה שאלה?
האדם: -איזה שאלה... בשביל מה, לכל הרוחות, כל המשחקים האלה, שאלתי אתכם? ואתם, תודה לכם, באמת, עניתם לי... התחלתם לשבור לי ת'ידיים! היה יוצר לו ברואים שלא יודעים מה זה בושה והיה מפטם אותם בטוב ובעונג שלו... להנאתו.
המלאכים מתחילים לצחקק בינם לבין עצמם.
השחור: (מפזם) –"להיות חתול, להיות כלבלב – עדיף בהרבה! / בכל מקום, רוצה – משתין, רוצה – מחרבן!"
הלבן מסמן לו, תוך צחוק: תתבייש לך! השחור חוסם את פיו, עיניו צוחקות.
האדם: -מה מצחיק אותכם? שאלתי בשיא הרצינות...
הלבן: -הוא יצר כבר.
האדם: -אה, כן? מתי?
השחור: -מתי שבא לך. מכיר כזה, בעהעהעהע...?
האדם: -מה? את מי?
השחור:-חיה כזה, נקרא "כבש"...
האדם: -איך?
השחור:(אל הלבן) –מה זה, הוא לגמרי... (צוחק). (אל האדם) –תגיד, ת'לא מכיר איזה פרה?
הלבן: (מתאפק שלא לצחוק) –הוא מתכוון לומר שבעלי חיים, פרה למשל, לא מתביישים לאכול את מה שהם מקבלים בחינם...
האדם: -נו חבר'ה, דחילקום, על מי אתם עובדים?.. הרי אתם בעצמכם לימדתם אותי שהבריאה זה רק האדם, וכל עולם החי והצומח וכו'- כל זה רק הרקע בשבילו, פרטים של התמונה הכללית. אז מספיק עם הלוקשים על פרות. אין לכם איזה דוגמא, משהו יותר קרוב לאדם?
השחור:-אז אתה אומר שאתה רוצה פרה אבל בנאדם? אוקיי. יש'ך מישהי? אוקיי. אז מה, היא מרגישה לא נוח או משהו? אה..? מה ת'אומר..?
השחור והאדם מתחילים להחנק מצחוק שקט כשהם מביטים זה בזה. הלבן מצביע לשחור על הצופים, השחור, תוך נסיון נואש להתגבר על הצחוק, עושה פרצוף של ילד שנתפס בקלקלתו, קד קידה קלה ומושך בכתפיו בביישנות מופלגת, לאמור: מחילה.
הלבן: (אל האדם) –זאת אומרת, הבנת?
האדם, תוך שהוא מביט בלבן ומנגב את דמעות צחוקו מהנהן לאות הסכמה.
השחור:(פונה אליהם) –אבל יש לי ספק גדול אם הוא קלט את העיקר.
האדם: איזה עיקר? מה איתכם? (נסוג מהם כשהוא מנסה להחזיק את שניהם בשדה הראיה שלו) –עוד משהו יש לכם בשבילי?
הלבן: (אל השחור) –למה, הרי אמרתי לו שמי שאוכל לחם חינם מתבייש להסתכל לנותן בעינים. (אל האדם) –אתה הבנת את זה?.. הלו, הלו! לאן זה? אתה אל תברח לנו, מהאמת אתה בין כך לא תצליח לברוח... (עובר לטון רציני) –אתה קולט? "הנותן", זאת מילת המפתח פה. לכן גם הצליח הניסוי שלנו, לכן גם התעצבנת כל כך, הכל בגלל שראית אותנו. ואחרת- חבל לך על הזמן, היית מתנפל על האוכל כמו מורעב.
האדם: -אל תגזים...
הלבן: -כן, כן! בשביל זה אנחנו גם הולכים לשם- שם תראה אותו נותן את הכול לכולם.
האדם: -ואחרי זה כל החיים למות מבושה?
השחור: -אה, אתה רוצה לא להתבייש? (האדם שותק) בכיף. רק תסמן לנו, אדון נכבד, ואנחנו נכרות לך את היכולת הבלתי-נעימה והמיותרת הזאת, להתבייש. מה? (עושה תנועות של הוצאת איזמל קטן והשחזתו).
האדם: -הלו, הלו! תיזהר אתה גם כן!
השחור:-למה מה קרה?
האדם: -"מה קרה".. ראית אותו, בא לחתוך לי... די, גם ככה הסברתם לי הכל יפה. (שוב משפשף את הפרקים התפוסים, מנער את בגדיו, מנקה משפתיו ומסנטרו את שאריות ה"מזון" ויורק בשאט נפש) –טפו! לחתוך... (לפתע מתעצבן נורא על השחור) –בשבילך, חתיכת מפגר, זה צ'יק וגמרנו, ואני- מה יישאר ממני אחרי זה? עז? לכל החיים? חיה-כזה-נקרא-"כבש"? די, מספיק... הייתי כבר אחד כזה. (מחווה בראשו לאחור).
השחור:(ביובש) –אז מה אתה רוצה להיות?
האדם: -בנאדם!
השחור: -איך זה, לא על ארבע אלא על שתיים?
האדם: -נו לפחות זה!..
השחור:-לא כבוד גדול.
האדם מנסה בלהט לחלוק עליו, הלבן עוצר אותו.
הלבן: -אל תתעצבן, הוא צודק.
האדם: -למה, כי יש לו שתי כנפיים יותר ממני?
הלבן: -לא, לא בגלל זה. תקשיב שניה. אם כבר הלכת משם (מצביע אחורה), הסכמת לארח לנו לחברה, עלית על הדרך הזאת- אז תעשה טובה, תתחיל להתרגל למציאות החדשה, ואת כל האשליות שהבאת משם- אני מציע לך לשכוח אותן אחת-אחת בחניות שאנחנו עושים בדרך, כי למה שתסחוב אותן עליך? הנה, על אחת מהן עלינו לפני רגע, ואתה מוזמן לעזוב אותה כאן. האשליה בנוגע לזה שבנאדם הוא כל מי שהולך על שתים אחוריות. ככה זה שם (מחווה בראשו אחורה). כאן, בדרך שלי ושלך, בנאדם הוא מי ששואף בכל מחיר להגיע עד סוף הדרך הזאת, לעלות אל סִיבת הסִיבות. למה? כי הוא מ- ת-ב-י-י-ש. כי זה בושה בשביל בנאדם בריא ונורמלי להתנחם בסיפורי הסבתא של העיתונות ושל השכנים אודות הסִיבות של מה שקורה בעולם, בושה לראות כל כך הרבה ייסורים ולא לנסות להגיע אל המקור שלהם ולתקן. אז לו אל תדאג, חמוד, הוא צפה הכול מראש. ואת הבושה הוא יצר בתור מתנה. זה מצחיק אותך? (אל השחור) –הוא צוחק... (אל האדם) –תראה, אם אתה תצחק- הוא יכול אשכרה לחתוך לך... (ממשיך) בושה, מותק, זה דלק במיכל בשביל מי שרוצה, כמוך, לעלות אליו, ואם לא הדלק הזה, מאמי- לאן כבר תגיע, אם אתה לא מתבייש להשאר מה שאתה?
האדם: טוב, טוב, הבנתי... אשכרה התחלתם לנגן לי על המצפון... אל תראו אותי ככה, חבר'ה, הערפל נמס לאט-לאט. כן-כן. יש רק שאלה אחת שלוטה עדיין בערפל: אתכם... למה הוא שלח אליי אתכם... זריזים שכאלה?
השחור:-אליך?
האדם: -אליי.
הלבן: -אותנו?
האדם: -כן, אתכם.
השחור:-אה... בתור מתנה. (שלושתם צוחקים).
האדם: -וברצינות?
הלבן: -אנחנו העבודה שלך, בחורצ'יק. וזה רציני. אנחנו שתי הרגליים שלך, אני- רגל ימין, הוא- רגל שמאל, ובלעדינו אתה כמו בלי רגליים. וזה ברצינות. אנחנו- השכר שלך על הרצון להפוך מיונק שמהלך על שתיים אחוריות לבָרוּא, לבנאדם, ולצאת לדרך לקראת מי שיצר אותך, והדרך הזאת מתחילה מבושה ומלווה בבושה, כי את השלמות מתחשק לקבל ממנו, ואיך לא, בחינם. נכון? ולחם חינם... אתה זוכר... אז זהו, שהעבודה איתנו, "זריזים שכאלה", מחפה עליך מאש הבושה על החינם. ואחרת- אחרת היית כבר נשרף... חינם-ללא-כָסף.
האדם כבר מזמן מסמן לו בידו שישתוק ומסובב פניו במבוכה. על הבדיחה האחרונה צוחקים שלושתם, האדם- בהקלה.
הלבן: (ממשיך) –כשהוא סיפר לך פה שהבורא משרת אותך ואתה היית בסוטול- לא היה אז דיבור על בושה, מה?
האדם מאיים על השחור באגרופו, בידידותיות, השחור צוחק.
---------------------------------------------------------------------
שני המלאכים עומדים, פניהם אל הצופים, האדם באמצע, קצת מאחור, חושב על דבר-מה ולא שומע אותם.
הלבן: -אז מה, הבחור באמת בשל עכשיו, הגיע הזמן שנזוז.
השחור:-כן. שמעת? עכשיו הוא מוכן ללכת עד הסוף, עד השלמות. בלי חניות-ביניים, בהליכה מהירה. כל הכבוד לחי"ר...
הלבן: -האמת, מוקדם מדי להתלהב. אבל בפעם הבאה שהוא יפול לדיכאון ונצטרך שוב להסביר לו הכול מהתחלה- זה יהיה כבר דיכאון אחר, התחלה אחרת לגמרי, וגם הוא בעצמו יהיה אחר. אז מה אתה אומר, כמה יש עד הדכאון הבא?
השחור: -אל תשאל, לא תספיק למצמץ...
צוחקים.
מביטים זה בזה בחיוך יגע של מורה דרך מנוסה אשר זה לו לא האדם הראשון מן השואפים אל השלימות, אותו הוא מוביל בדרך הקשה אל-על.
השחור:-לא נורא. הוא בחור עקשן, אוהב עבודה. יגיע בסוף – למרות שלא יהיה לו קל.
הלבן: -כן... טוב, הוא לא הראשון.
השחור:-ולא האחרון.
כשמלים אלה על שפתותיהם, מביטים שניהם במבט גלוי בצופים. הבא בתור יכול להיות כל אחד מן היושבים באולם. עומדים ומביטים באולם דומם, כמעט ללא חיוך, הישר אל עיני הצופים. שני בחורים חסונים. מלאכים. הם יודעים כמה מעטים הם "בני עלייה", לא פעם ולא פעמיים הם ליוו אותם בדרך הקשה הזאת ומוכנים, בצו הבורא, לעבור אותה שוב ושוב עם הראויים לכך.
לאחר שהייה קצרה פונים אל האדם, תופסים אותו בידיו, מחייכים אליו, הוא אליהם, ויוצאים יחדיו אל הדרך.
