העיניים כמעט ונעצמו לי, העייפות הגיעה לשיאה והתנקזה דווקא עכשיו, בעיצומה של הרצאה על הגשמה עצמית.

הלכתי אליה מיוזמתי, סוף סוף אני יוזם משהו ומחליט לעמוד בו. עד עכשיו כל דבר שעשיתי נגמר באמצע. זה התחיל מזה שאכלתי פרוסה וסיימתי רק חצי, התחלתי לכתוב סיפור אך נעצרתי סתם כך ועדיין לא המשכתי אותו. התחלתי לקרוא ספר אבל בשלב מסוים (דווקא בעמ' 250 שהוא בדיוק אמצע הספר) החלטתי שלא בא לי להמשיך ולקרוא. אלה אולי דוגמאות שוליות, אבל כשזה מגיע לחיים שלי זה כבר הופך לבעיה.

יש לי חלומות גדולים, אמי נהגה לומר "גדולים מהצל שלך" אך אני רוצה להגשים אותם ויהי מה. כל חלום זקוק שמישהו יבוא, יעיר אותו מאשנב הדמיון ויפיח בו חיים. ואני, בנאדם עצלן בכל רמ"ח אברי לא מסוגל לסיים אפילו ספר קריאה שיושב לי על השידה שנתיים.

***

אז עצמתי עין ועוד אחת ושקעתי בתנומה ארוכה. בסיום ההרצאה זו שישבה לידי דפקה על זרועי והתעוררתי עייף וטרוד יותר ממה שהייתי.

יצאתי החוצה שפוף כשמוחי ייגע במחשבות. הרוח הקרה פערה את שערי. אמצע ינואר ואני עם חולצה דקה לעורי. אפילו שכחתי לקחת מעיל. למען השם מה יהיה איתי?!

הגעתי לדירה המעופשת שלי בדרום תל אביב. את דמי השכירות ההורים נותנים לי, מה הייתי עושה בלעדיהם אני לא יודע. נשכבתי על הספה שמצאתי לפני כחודש ליד פח הזבל. נשכבתי ובהיתי בתקרה. אחרי בהייה ממושכת קמתי למזווה הוצאתי בקבוק ערק והתחלתי לשתות. שתיתי עד שהמחשבות פרחו מראשי והסחרחורת שיבשה את דעתי.

***

קמתי בבוקר עם הנגאובר קטלני והתקף חרדה. ליבי דפק ללא מעצורים וזיעה קרה הרטיבה את חולצתי. אני חייב לעשות משהו עם עצמי אחרת אשתגע.

התקשרתי לידידה שלי שהכרתי באוניברסיטה, היא לומדת פסיכולוגיה ואני פילוסופיה. "גאיה אכפת לך לקפוץ אליי לדירה?" "בטח" היא אמרה ללא היסוס ואחרי שעה דפקה בדלת כולה נוטפת מים מכף רגל ועד ראש.

"לא היית צריכה ללכת בגשם" אמרתי לה ספק צוחק ספק משועשע. "אבל אמרת לי לבוא" היא אמרה בתמימות מעושה.

***

"אתה צריך לבנות תכנית פעולה" אמרה אחרי שגוללתי בפניה את מועקותיי. "דבר ראשון תסדר את הדירה הזאת כדי שתהיה ראויה למגורי אדם. אחר כך תפרסם הודעה באינטרנט שאתה מחפש שותף ותפסיק כבר לקחת כסף מההורים שלך! אתה לא בן שלוש אתה בן 30!" עשרים ותשע וחצי" אמרתי לה, והיא חייכה חיוך שובה.

"אה, ותחפש כבר עבודה במקום לרבוץ פה על הספה המסריחה הזאת..."

***

עבר חודש ואפשר להגיד שאני קרוב מתמיד לעצמי. אני, עומר גולד, קרוב מתמיד לעצמי. זה מוזר לי להודות בזה, אבל זה נכון.

***

שש בבוקר. אני עושה ג'וגינג ותוך כדי ממלמל את מילות השיר של אריק ברמן.

"תשמור את החלומות לעצמך וללילות,
כדי שתוכל להתעורר, אחרת תשתגע..."