ילד יתום. אני מביט בו . כל-כך עדין, כל-כך יפה.

האשמה צובטת,אם לא הייתי נשבע,הוא היה יכול להיות עכשיו בחיקה. ליהנות ממבטה המלטף.

 היא הרי הייתה כזאת נהדרת. ועיניו-כעיניה שלה. בכל פעם שאני מביט בו , בעיניו. ממלא אותי געגוע.

שאר בני, מגובשים ומלאי ביטחון- רואה את החיץ שנוצר בינם לבינו.

לא יכול שלא לחשוב שהוא אמור היה להיות הבכור שלי, ובעצם כולם גדולים ממנו עכשיו, בגלל זמן רב של המתנה שמרטה את העצבים שלי ושלה.

לכולם יש אמא לשוב אליה כשמשהו קשה, או כשיש התלבטות והוא - איין.

ואינני יכול להחזיר לו את זה.

בשום דרך.

 יום אחד הוא סיפר לכולנו שהוא חלם על אימא.

 ידעתי שהוא מתגעגע כמוני, למרות שהוא היה רק ילד כשהכל קרה.

 הוא חלם שכל המשפחה נמצאת סביבו וגם אמא שם איתנו, נותנים לו כבוד. מתייחסים אליו.

 הסברתי לו: אמא מתה. אמא לא תשוב עוד. חדל מחלומות שווא אלו. צריך לחיות את המציאות.

ראיתי בעיניו שאמירותיי כאבו לו, אך מה יכולתי לעשות?

הוא נקשר מאד אלי. אחיו יצאו לשדה והוא נשאר בבית,איתי. שלחתי אותו החוצה, אל אחיו שיאמר שלום,שינשום אוויר.

יצא

ולא שב.

חשבתי שהכותונת היפה שעשיתי תעזור לו, תשמח, אבל היא חזרה אלי

 מלאה בדם.

"טרף טורף יוסף"