הילדות והחיים עם משפחתי
יליד ירושלים משפחה ספרדית דוברת לאדינו. בן לדור האחד עשר מצד המשפחה של אבי. סבי ז"ל , יצחק בן ציון כהן פרחיה , מככב בספרו של יהודה בורלא "אשתו השנואה" והוא מכונה שם בספר בשם "הכתבן", "כותב מכתבים לנשים זקנות , בעל קול נאה ועובר לפני התיבה".
למה כהן עם התוספת " פרחיה" ?
הסיבה לכך היא שהיו ארבעה משפחות כהן שנגזרו מראשי התיבות של שמו של פנחס בנו של אלעזר בן אהרון הכהן.
פנחס זכה לכהונת עולמים מכיוון שדקר למוות את זמרי בן סלוא ואת כזבי בת צור על ששכב עמה וחלל את השם לעיני כל עם ישראל.
ואלו שמות המשפחות לפי ראשי התיבות של פנח"ס :
פ- פרחיה נ-נחמיה ח-חלוץ ס-סלוק
משפחות הכוהנים הללו הנן נחשבות ביותר על שהמשיכו להוכיח את נאמנותם לכהונתם ובמעשה של פנחס.
המשפחה שלי משתייכת , ואינני יודע איך ולמה , למשפחת פרחיה . מכל מקום , זה מושרש עמוק והיטב בתוך המשפחה דורות רבים מאז ומתמיד..
לעומת זאת משפחת דודתי שרה משתייכת , מצד בעלה מרדכי כהן , לכוהנים שממשפחת נחמיה.
שתי משפחות הכוהנים הללו היו דומיננטיות מאוד בקרב הספרדים תושבי העיר העתיקה בירושלים.
כשזיהיתי בסיפור את סבי , סיפרתי לסבתי את קורות אירועי הסיפור והיא אישרה כי אכן אלה היו קורותיו האמיתיים של סבי . אולם , כשסיפרתי לה על האהבה שהייתה לסבי לאשתו של "אבו דאוד" המכונה בספר כ"אשתו שנואה" הגיבה בכעס ובחריפות רבה :
" מה , אנחנו לא מכירים את יהודה בורלא הזה הסופר והשכן שלנו, רמאי ובן רמאי שכמותו עוד לא היה מעולם " . מתגובתה זו הבנתי שאכן היו דברים מעולם.
אמי עלתה , כשנתיים לפני תחילת מלחמת העולם השניה , מסלוניקי שביוון. ממשפחה גדולה ומרובת ילדים . כולם נכחדו בשואה בתוך תאי הגזים-זאת קבלנו מעדותו של אחד מבני דודתה , ניצול שואה שהגיע לארץ כמעפיל שגם אשתו וילדיו נספו בשואה.
בעקבות אמי עלו ארצה גם אחיה שלמה ואחותה אידה והתיישבו במושב "צור משה" שבאזור השרון ושם הקימו את משפחותיהם.
אמי נקלטה כמעצבת לגזירת נעלי נשים בחנות לנעליים היוקרתית בשם "סלוניקי" .הכירה את אבי – אף הוא סנדלר, תופר נעליים לגברים.
התחתנו ולקחו את סבתי לגור עמם.
סבתי הייתה לנו יותר מאם . אמי יצאה לעבוד והיא הייתה זאת שדאגה לכל מחסורם של בני הבית , החל מהבישולים , מניקיון הבית ועד לדאגה להשגחתם ולטיפולם של הילדים ואף של ההורים כשכולנו , שבעה בני אדם , חיינו בחדר אחד.
אני רק לא מבין איך במצב כזה אפשר היה לעשות ילדים , בחדר אחד כשסבתי נוכחת שם .
במשפט אחד אפשר לסכם , אשרינו שזכינו לסבתא שכזאת ולהוסיף ולומר בכל הכנות כי מעולם , אין ולא הייתה סבתא כמו זו שהייתה לנו. כזו טובה וכל כך אנושית.
חמימות ואהבה רבה שררו במשפחה ובבית , וחיינו בצניעות רבה. ללא חשמל ,ללא מים זורמים , ללא גז וללא רדיו. התאורה בלילות הייתה מעששית נפט. המים הובאו מהברז השכונתי והבישולים נעשו על הפתילייה. והאפייה נעשתה בתנור השכונתי.
כל זה לא היה רק מנת חלקנו כי כולם אז חיינו כך .
פרנסת ההורים הייתה דלה מאוד ולא הספיקה למחייה ולכלכלת הבית.
.מסיבה זו הצטרכתי להפסיק את למודי ולצאת לעבודה ולסייע בפרנסת המשפחה.
יתרה מזו , המצב החמיר כשאבי נפל למשכב ממחלת "אבנים בכליות" שסבל ממנה כשאז עדיין לא היה לה מרפא והמוצא היחידי הי רק ניתוח . אבי חשש מאוד מניתוח משום שאז , בימים ההם , זה היה כרוך בנטילת סיכון משמעותי.
אבי נאנק במיטת חוליו כשבאותו הזמן גם אמי סבלה מלחץ-דם גבוה , שהביאה למותה כשהיא עודנה צעירה לימים , והיא רק בת ארבעים ושש שנים במותה.
אמי הייתה בנפשה אישה אצילה ופדנטית ביותר , הדורה מאוד בלבושה ובכל זאת לבשה בגדים צנועים ביותר אבל יפים , והניקיון תפס בחייה מקום מרכזי ומכובד ביותר. לכל הדעות היא הייתה גם אישה יפה ועדינה מאוד ומנומסת , ובזאת היה אפשר להבחין בהתנהגותה כלפי סבתי חמותה , ובכבוד שנתנה וחלקה לה . היא הייתה גם בעלת קול נאה ומאוד יוצא דופן בשירתה . שרה שירים בלאדינו וביוונית ולעתים קרובות , ובאירועי שמחה רבים , הזמינו אותה וביקשו אותה לשיר .
לאה אחותי ירשה מאמי את קולה החינני . אמי טיפחה והשרישה בה את רוח השירה היפה . וכמו אמי ז"ל , כך גם לאה אחותי מנעימה לנו , לעתים קרובות ובכל האירועים המשפחתיים , בשירתה בקולה הרך והנעים וכולנו מצטרפים אליה ובמיוחד בשירי הלאדינו אותם למדנו מפיה של אמי ז"ל.
החיים לא היו קלים . הורים חולים . עם קשיי פרנסה והיד אינה משגת כשהצניעות מנת חלקנו. אבל שמחת החיים תמיד שררה בקרבנו ומעולם לא התלוננו והסתפקנו עם מה שיש.
אבל לאט לאט התקדמנו והתגברנו על כל המכשולים שנפלו עלינו.
אחיותי התחתנו , אני התגייסתי לצ.ה.ל. ואחי יהודה עבר לגור , יחד עם חבורת נערים אחרים בני גילו . בקיבוץ " גשר הזיו" והוא עודנו נער טרם בר מצווה .
