כל יום אני רוצח את הילד שבי
כל יום אני נלחם מול שדים רדומים
שמאיימים להתעורר
ואני אינני מוכן
כל יום נדמה לי שאני מזהה את עצמי פחות
אותן פנים, אותו גוף
זו הנשמה שנשמטת ממני
מנסה לחפש אותות אזהרה
הילד שבי נרצח, תודיעו למשפחה
הרוצח מסתובב חופשי
המשטרה בעקבותיו
עכשיו אני קורא את מודעת האבל שרצה על המסך
עצבות שאין לה בית
בדידות שאין לה תקווה
אומרים שהזמן מטפל בפצעים
הזמן מתקתק את עצמו
והפצעים מחכים כמו חיילים נטושים
אני שוקע אל תוך עולם אפל
של זיכרונות, אותם אני מחבר בחבל דק
הוא יקרע יום אחד
והם יצופו חזרה
הם חזקים מכל דבר שהכרתי
שורדים בעולם של מתים
זה עולם אפל
של אנשים ותחושות
רגשות שלא הצלחתי להכיל
הילד שבי ידע להסתדר
הוא היה נסגר ונפתח
לפי הצורך, לפי ההרגל
אני רצחתי אותו בטרם למדתי את הכללים
אז אני יוצא למסע הרג המוני בתוך עצמי
הפנים מושחתות, הגוף עייף
המחשבות שוקעות
לרשותי יש ידיים זריזות ומח חריף
כל מה שרוצח טוב צריך
מניח את הסיגריה ואפילו לא מחכה שיעלה הלילה
הילד שבי יוצא לשוטט
הוא חוזר אל המשחקים
המוזיקה שמתנגנת, ריקוד חסר
במבט מרושע מלא שנאה עצמית וטירוף
אני אוחז בו חזק ודוקר אותו, אלף חורים
שלא יצליחו להתמלא לעולם
הוא יכול לנסות, אבל הוא נכנע
הילד שבי נרצח, הלוויה מתחילה
מהיום עד יום מותי
אהיה לקינה
