ההמון שועט לעברה
אולי מאור עיניה
כבה
הקהל מריע
היא לא משה
ממקומה.
ערב רב בועט
בצלעותיה
אגרופיו הולמים
בלבה
היא על אדמתה
שוכבת
אולי היא כבר
אינה מרגישה.
אולי היא מעמידה
פני מתה
וכי מי ירצה
לגעת בגוויה טמאה?
מה בצע להכאיב
לגוף ריק
שנשמתו הלכה
ממנו לאי שם?
והיא רחוקה
מכל זווית העין
גם האופק משיב
את המסתכל
ריקם.
וכה קרובה
לאלה החותכים
אבריה.
אחרי הכל
אמרו להם להכין
ארוחה לשבת.
