את הנחמה שלי אני מוצאת ספונה ומכורבלת בתוך גומח השחי שלך
בפינת סוף היום שלי מהולה בריח עשייה ושאריות של בוקר.
איש מניקוטין ורוך ואיפוק שמצחיק.
תמיד הצחקת אותי במן אופן כזה, משהו בתנועות הידיים ובעיטוש, כמו ילדה מבויישת.
כאילו לרעשי הגוף ולכמו של הכולם, יש איזו פשטות שאתה לא יכול לה.
יש בך איזה משהו שממלא אותי זכרון מפעם, בלי יכולת לדייק או לסמן בזוהר
משהו מסבא ואבא וגברים מיציבות.
גברים שהלכו אל שלהם ועדיין, משהו באחריי גילוח ובטפיחות נקיון של לחיים. זה.
יש איזה קשב אחר ב לא או ב כן שיוצא לחשני מהפה
כזה שנפער רק להגיד ומהר ושב אל שקט מקשיב.
זה בית.
זה בית של בומים על קוליים מסביב ורעידות אדמה מבחוץ
יש יציבות מבפנים ובריאות מהנפש.
זה בית של התהוות ובנייה ובשלות
זה בעיניי בית,
אתה.
נכתב על ידי שחר הדר,
"טקסטורה – מילים של אהבה", שירות כתיבה ושכתוב מכתבי אהבה ומלל אישי.
