השביל מכוסה בערפל.מי ימצא אותו? מי יבין מה הלךפה,מה נשאר פה,מי הצללים שמשתקפים מבעד לחלונות הסתומים וחסרי הרגש כאומרים-"היינו פה כבר קודם"
חסרות כמה שורות של עצים,ובעצים חסרים ענפים,וחסר רגששלכאורה הוא פועם אבל רק לכאורה,והכל כל כך סינטטי-יחזור לעצמו בדיוק כמושהגיע-חסר הבעה וחסר משמעות.חסר
לא שאלתי אותה מאיפה היא באה,מה היא עושה ולאן היאהולכת.זה לא היה ענייני.ענייני הוא רק לדאוג שהכול יהיה בסדר,שהשמש תמשיך לזרוחושגן הקקי יישאר מלא בקקי
טיפלתי בזה, באמת ניסיתי, ופשוט לא הצלחתי. לא הצלחתילהתרפא מהשבר, מהמשבר שפקד אותי שגיליתי שאני כזה. אבל אחרי כמה זמן התגברתי. המשכתיהלאה,והמראה המעוקמת היא רק זיכרון למה שנשאר ממני
תוף נשמע מאחד הבתים הרחוקים.הכל שקט וזורם אלעצמו.אתה הולך ונזכר בכל הדברים שקרו שם,גם אם אתה ממש לא שם.גם אם מעולם לא הייתשם,מעולם לא חווית את כל הדברים שאני חוויתי על בשרי, וזה בסדר
יראתי מעשות זאת. מלבוא בתוך המקום שהיה זר לי ,בתוךהמקום שלא דימיתיו. מסביבי אנשים חסרי רגש שצוחקים מעוד בדיחה חסרת טעם,ומקוויםשהזמן יחלוף עד שיגיע האל
* * *
למרות כל הביקורת,הם החברים הכי טובים.הם אלה שנשארווהגנו עלייך בחירוף נפש.הם שביקשו ממך מסתור בימים קשים.הם החברים שלך.אז למה כלכך קשה לך לסלוח,לנסות להפנים,להישאר מי שתמיד רצית להיות
הנגינה של הפסנתר,הבית השקט והחמי-ם,שיר של עידןרייכל-עדיף לרוץ לאש,וכאן עדיף בכלל לא לרוץ.רק לשבת,לשקוט,להקשיב.הביתהלא-גמור-אבל-ספוג-בזיכרונות, הקיוסק הפינתי שפועל רק בשעה אחת ביום ותמיד זאת לאהשעה שאתה צריך שהוא יפעל.אלוהים שומר כאן על כולם,שחור או לבן
יש פרצה בגדר ודרכה אתה עובר ומחפש ושואל.לכאורהירושלמי אך רחוק מירושלים כאלפיים אמה של שנים.אך העיקום של המראה מאפשר לך לראותאת הירושלמיים-ירושלימיוֹת-ירושלמיוּת.איזה עיר יפה,עיר שעולה על הר גבוה,דווקאשחשבת שתיפול לעמק
שמעתי את הקול שלה,והיא נכנסה בי.היא דיברה איתיברכות שלא משתלבת ביום יום,שהסדקים על פניה נראים כל-כך חיוורים ועם זאת כל כךמזמינים לשקוע אל תוך הקירות החלודים והברזים המקולפים.או להפך.והיא בשקטמופתי,ממקום שהוא דווקא מקום של (א)(ע)ין מוצא,אל תוך מקום.מקום שהוא מוצא עיליתחברתית וסוגה בשומנים,דווקא משם היא מבשרת.מבשרת ציון.
אף פעם לא הרגשתי ככה,לא היה לי טוב כמו שטוב.והנהטוב לי לא כמו טוב שטוב אלא טוב יותר אלוקי ויותר עיזוזי ויותר הרבה מילים גבוהותשנשטפות אל תוך פעולת חג"ס אקראית,רק שאני מעביר אותה.וילד אחד שואל אם אתהחייל,או אם אי פעם יהיה שלום,ולשתי השאלות אין תשובה מספיק טובה
ריקון הרגש שנובע מתוך העצמה.ריקון הלב שנובע מתוךעצמו.ריקון עצמך אל מול מבשר המשמיע שלום.ואין לך יופי כיופייה וכיופי שאתה איתהוהם ביחד.אהבה שנוגעת בדבר שאינו נוגע בכלום כי יש איסור נגיעה. אבל אתה מפר אותו.את איסור הנגיעה בנפש, גדול מהחיים שאף פעם לא חשבת שתוכל לחיות. גדול ממה שהייתאו שתהיה. JUSTגדול. כמה השתנית. כמה טוב שבאת הביתה. כמה עוד? עד מתי? איך אתה?
תגובות