פעמיים עברתי מתחת קורא-מחשבות-המחבלים הלזה וצפצפתי לשווא, עד שנלקחתי הצידה ונבדקתי באצבעות מחפשות. נמצאתי זכאי, וכזכאי נכנסתי אותו הלילה אל רחבת הכותל, זה שראה בצער הכיבוש, ביגון החורבן, ובכאבי שלי. התקרבתי אל כותל הדמעות – מופתע מעומס המתפללים החרדים בשעת לילה מאוחרת. מתפלל דבֶק ומתנדנד סיים את שיח תפילתו ופינה לי מקומו, שבאתי גם אני להתפלל. והנה אני, עומד, מסתכל על הפתקים, על החריצים שנחרשו בו עם הזמן, מזהה כתובת חרוטה מעליי, נוגע באבן הקרה, ומילים לא מוצא. הרי את היקר לי מכל כבר איבדתי.

מימיני נעמד לו גר-תושב, עובד מארץ נוכרייה. על חולצתו מודפסות אותיות אנגליות המצטרפות לכדי "ישו הוא הבוס". והוא, כמלטף את האבן, נושק לה ועוצם את עיניו, ומתחיל בפרץ של תפילה בספרדית מצטלצלת, שכולה תחינה ובקשה, והיא עולה ויורדת ומתגלגלת, ואין בה מעצור, ואין היא כמשא, והיא לא כתובה בשום מקום. רק בלב.

עושה עצמי עסוק בענייני, אני מקשיב לכל צליל מתפילתו, עד שנשק שנית לאבן והתרחק. 

אמן! אמרתי. שתתקבל תפילתך ברצון.

שתתקבל תפילתך!