רוח דרומית קרה ירדה על המוצב הסגול בכפר דרום, והרעידה את שלט הכניסה לחדר האוכל. יניב דהן שומר כבר שלוש שעות בתצפית ושומע מבוב דילן ב-MP-3 של מני שאין דרך הביתה, ממתין לתורג'מן שיחליף אותו בשמירה ("תאכל קודם כמו בן-אדם ותבוא להחליף אותי. אבל זריז, הא?"). תורג'מן, אני זוכר, היה מת לאכול כבר, אבל גם מת להשתין כבר ומת לישון ("אולי אני אתעפץ כבר בעמדה, נראה"). כל מי שחיו מספיק היו מתים לאכול סוף-סוף "כמו אנשים הגונים", כמו שיחיאל אהב להגיד. וערב שבת, במוצב מתנדנד בעזה, היה חוויה רוחנית-קולינרית גם לכופרים שבחיילים, ולכאלה שנהיו כאלה. מיכאל הטבח הכין הערב מעדנים כמו שרק הוא יודע: אורז עם שקדים ("יש אורז עם שקדים, דהן... אני אתעכב טיפה, עיוני!"); תפו"א אפויים; שניצלים; עוף; מוקפץ; בורקסים; עוגות ("ועוגות, דהן! יא אללה!")... אז יש אלוהים בשמיים. יחיאל אמר שכן, אז כן. כשהורדנו אתמול, אני ומני, את האוכל מהמשאית של האספקה, ירד גשם מטורף בממטרים חדים ותקיפים שהשאירו באוויר ריח של בוץ וסולר מזוקק. הערב שטפנו ידיים כהוגן, ולא ויתרנו גם על הכומתה השחורה החגיגית, שהתווספה לסרבל המטונף בגריז ובבוץ עזתי מתחדש. תורג'מן נתן את האות, וכולם תופפו על השולחן בכוסות הפטל ויין הפטישים: "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון..."
יחיאל אהב לומר שאת השבת מקבלים בענווה, בשירי הודיה וברכה. אהבנו לשיר אותם בקול אחד. שירי קודש טהורים מתבקשים להקל על הנשמה המעורערת, אחרי שבוע בטנקים ובנגמ"חונים בלב דיר אל-בלאח. אחר-כך יבואו שירי הפלוגה הארסיים, כדי לפרוק את הזעם המצטבר על כוסות פלסטיק צבאיות. יניב דהן שומר כבר שלוש שעות וחצי ("תורג', אל תייבש אותי!"). תורג'מן חוטף לידיים בורקס ונשק ויוצא, נתקל בשרעבי שמגיע ומתיישב לידינו, נושף מתוכו את מה שלא רצה לומר במילים. אני ומני מתנפלים על האורז המשודרג עם השקדים, לפני שדניאל מגבעתי מכריז "בתיאבון". חדר-האוכל החל מתמלא אט-אט כמו קיבתנו, עוד ועוד גפרורים ירוקים כורעים אליו, ומפילים עצמם על הספסלים, לאכול ("כי מגיע לכם") ולשבוע. אפילו אלכסיי השבוז הגיח משק השינה, ונכנס לאכול איתנו. אחריו נכנס לנקרי, מפקד הטנק שלנו. תותח. כל חייל שתשאל יגיד לך שהוא שונא מפקדים ושונא קצינים. אבל לנקרי הוא סיפור אחר, אותו למדנו לאהוב. עכשיו נותנים לבטן לדבר ואנחנו, מחלקת שריון מספר 1, מתחילים לאכול ברעבתנות. אחרי מארב של 14 שעות בתוך קופסת פלדה, כשחיים על קולה ובמבה, לשניצל ולאורז יש ריח של שפיות מטריפה.
כוס קפה בגוש-קטיף, בלילה לבן של שמירה על עצמך, מחייבת דקדקנות עד הפרט האחרון. מרתיחים את הפינג'אן עד הסוף, נותנים לבן לווייתך להחזיק שניה את הנובלס ומורידים מהגאזיה. מוזגים לכוסות זכוכית קטנות, ושותים בשאיפות קצרות וקולניות. שרעבי חושב שזו אומנות שאסור לזלזל בה. המהדרין אינם מוסיפים סוכר. אופן הכנת קפה, אומרים, משקפת את מצב הרוח שלך. הקפה שלנו מר. אני ושרעבי יוצאים החוצה לשאוף אוויר. שתיים בלילה עכשיו. מני ולנקרי קבורים בשקי השינה שלהם, שוכחים מעצמם. אבל אנחנו עוד הספקנו איכשהו לחטוף כמה שעות שינה בטנק, כשלא הגיח כמובטח המחבל למארב שלנו ונותרנו להשקיף על החושך, ולשמור בתורות. חיילים שרוצים לשכוח מהמציאות של חייהם ישנים ואוכלים בעיקר, עושים מה שאומרים להם הקצינים ויוצאים הביתה ביום שישי באוטובוס הראשון, לישון עד הפאב. שרעבי ואני יונקים מהנובלס, שואפים מהנח'לה, ושרים שירי משוררים מהשירון הדפוק ששרעבי הביא, מתעלמים ממימד הזמן והמקום אשר עליו אנחנו עומדים, יושבים, שוכבים. 'אל תתבייש/ היה עצוב/ אל תצטער אם תצטער/ זאת היא עונה כזאת, חבוב/ זה רק הסתיו, וזה עובר...' עברנו את הסתיו ועכשיו אנחנו בחורף, ורק הזמן עובר בלי להתחדש. תורג'מן מגבעתי יורד מהשמירה, עפוץ כולו, ממלמל "אהלן, מה קורה?" ובורח לחלום בתוך כונכיה בצבע חאקי. ושקט. לפעמים גם שקט פה, שקט מדומה, מרמה, מתגרה. ועכשיו לילה. מתחיל לטפטף מלמעלה. אנחנו מתעלמים.
"מחר יש את המבצע הזה," פולט שרעבי לבסוף ומועך ברגלו את הסיגריה השלישית.
"כן, הא?" אני לא מוצא משהו אחר להגיד. 'אחלה' או 'סבבה' יהיה טיפשי. מצד שני גם 'כן, הא?' נשמע טיפשי.
"איך קוראים לו?" הוא שואל.
אני מועך את הסיגריה השניה שלי. "אני יודע? נראה לי 'עקיצה בשישים שניות'."
(מבצע: פעילות יזומה הכוללת שני טנקים, שני נגמח"ונים, שני D-9, ג'יפ סיור וחיפוי מבחוץ. עוברים על פני המטעים, הפרדסים, הסמטאות, הרחובות, הבתים, המכוניות, הגינות, החצרות. ריח נענע וקלמנטינות נדבק בריח פיח ואבק שריפה. המבצע נערך אחת לחודש, לריסון פעילות עוינת כלפי ילדינו. רות, סוף).
"הכנת מספיק ממתקים?" הוא שואל, מעסה את עיניו באנחה.
"בטח. בטח..."
בטח... "ברד! ברד!"
אני ושרעבי מזנקים, ורצים להעיר את מני, הטען שלנו, ואת לנקרי המפקד. בכוחות עילאיים הם מגרשים מעל עיניהם את קורי השינה ואת החלום השפוי שלהם, מתיישבים על המיטה, רוכסים את הסרבל וזורקים נעליים על הרגליים. אנחנו לוקחים את הנשק, ויוצאים לטנק...
עצור תנועה!
אף אחד לא מתרגש. ככה זה בערך כל יום, כמה פעמים ביום. מן הצד השני יורים פצמ"רים ואצלנו זה נופל (בדרך-כלל בשטחים פתוחים). השומר בעמדה יורה צרור תגובה במא"ג ומערכת הכריזה בחמ"ל מודיעה: "ברד! ברד!" נפילת טילים. כרגיל, זוהי שגרה של יום עבודה בשריון...
המשך תנועה!
אנחנו רצים לטנק, קופצים עליו, משתחלים לתאים וחובשים ג'נטקסים (כובעי שריונאים), מוכנים לתזוזה. לנקרי בודק ש... "כולם בפנים? ג'נטקס על הראש? תאים סגורים? נהג נמצא? תותחן נמצא? טען נמצא? יאללה, אפשר לזוז. סע קדימה מהר!"
אני נוסע. ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה, ישר ישר ישר. עוצר. מתצפתים על דיר-אל בלאח. מארב למציאת מחבלים....
לא מצאנו מחבלים. חושך מפחיד כאן, ובחוץ קור שועלים. בתוך הטנק, לעומת זאת, שקט וחם. סגור בתא נהג, מכונס כעובר, מקשיב לצעקות במכשיר הקשר שבתא המפקד. לנקרי מנסה, לשווא, לאתר מישהו, משהו. סורקים את השטח עם אמצעי ראיית לילה. דיר אל-בלאח ירוקה עכשיו, זוהרת מבעד לעדשות מתרוצצות. גם שרעבי סורק את השטח מבעד לתותח, שמחזיר תמונות ירוקות-שחורות ב'ארטישוק', מכשיר ראיית הלילה שלו... שלוש וחצי בלילה, ארבע, ארבע וחצי. מוציאים את הראש מתוך הטנק כמו צב מתוך השריון, שיודע שחלפה הסכנה. אבל עכשיו מסוכן יותר. עכשיו זריחה.
מכשיר הקשר מתעורר לחיים. "תחנות דוכיפת, כאן דוכיפת. קבלו 'כרמל עם שחר'. אנא אשרו לפי הסדר."
"אחד מאשר... שתיים מאשר... שלוש מאשר..."
('כרמל עם שחר'. מושג ערטילאי בצבא דרוך ומודרך. עולה השמש על הארץ, ויחידות הגפירים מכריזים על כוננות שיא. סימן-טוב המ"פ אומר שזה קריטי: "בשעת הזריחה קיימת סבירות גבוהה לחדירת מחבלים. הם מנצלים את זה שאנחנו עפוצים! תהיו דרוכים לכל תרחיש!").
כרמל או לא כרמל, אני מוציא את הראש מתוך הטנק לחזות בעיר הדקלים בין קרני השמש, שמחבקות אותה על צמרותיה וסמטאותיה. בשעה הזאת, כשהשחר מפציע, נדמה כאילו העולם משיל מעליו את נשל היום הקודם ומתחיל חיים חדשים. הלילה השחור והמקפיא מפנה את מקומו לבוקר של תכלת, מקפיא עוד יותר. פסים ארוכים של אפור וכחול חיוור מפציעים בשמיים, בליבם הירח עודנו עומד. ניצוצות של שמש מתעוררת עולים למעלה, והשמש נעמדת לצידו, מחליפה אותו בשמירה על העולם. שרעבי מפהק בקול רם. מואזין קורא לצאת להתפלל לאללה ולשליחו מוחמד. המואזינים במסגדים השכנים מצטרפים אליו, מרוחקים יותר, לסימפוניית אהבה לבוקר המפציע: "אללה אכבר, אללה אכבר..."
מני צועק מתא הטען: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד!"
"...מוחמד רסול אללה, מוחמד רסול אללה... אללה אכבר..."
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים..."
לנקרי מתמתח. "בוא, בוא נזוז. מה אתה כועס עליהם?"
"כוח אמונתנו איתן מכוח אמונתם." הוא ממלמל בקול שבור. מני מצטט הרבה מיחיאל, למרות שהוא גדול הכופרים עלי אדמות, כך אמר בעצמו. השרירים נמתחים. הטנק מונע. צוות הטנק, תשוש ומנומנם, עושה פרסה ושב לבסיסו בשלום. שוב מתחיל לרדת גשם.
