תעלולי ילדות.

יש גבול לכל תעלול.

מי לא הכיר את קופות החרס שהורים העניקו לילדיהם על מנת שיאספו את חסכונותיהם מדמי כיס או ממענקים כלשהם שקיבלו כמו דמי פורים ודמי חנוכה.קופות כאלה היו גם לאחיותי. אחד מתעלולי, בהיותי בן שבע שנים בערך, קשור לקופות הללו. זה היה מעשה, תעלול,ששיגעתי בו את הורי, את הדודים, השכנים ואת כל הסובבים אותי. איש לא ידע עד כמה ה"בלוף" היה גדול עד שהתפוצץ עוד בעודו באיבו.

אחיותי אספו בקופותיהם כל מטבע שקיבלו וביניהם כספים שתרמה רבקה גולדהור (בחורה טובה מאוד, הבת של בעלת חנות הנעליים שבה עבדה אימי)  משכר הלימוד ששילמה לה אימי עבור השעורים הפרטיים שלימדה את אחיותי, שאותם קיבלה בעל כורחה.אני חמדתי לי לצון, ומבלי שאיש הבחין בכך ובדרכי הערמומית, נקבתי חור באחת הקופות ושלפתי מתוכה בכל יום, במשך כ-4 ימים, מטבע או שניים. אולם חלילה לא לקחתי אותם לשימושי הפרטי. עשיתי זאת רק למען ה"קוריוז" ולשם התעלול בלבד, שאכן הצליח מעל למצופה. אבל את המעות ששלפתי, במרכאות כפולות ומכופלות, מסרתי את כולם להורי. והמצאתי לזה הסבר " מצוץ מן האצבע ". ספרתי שידו של אליהו הנביא הייתה בדבר, שבא אלי בחלום הלילה ואמר לי היכן שם עבורי את הכסף. לפעמים הוצאתי אותם מתוך נעלי ולעתים מתחת לאחד השיחים. הורי כמובן שלא האמינו לגירסתי, ובצדק, אולם מעולם לא יכלו לשער את המקור האמיתי של הפטנט. את זה היו יכולים, ולקחתי את זה בחשבון, לגלות רק בפעם הבאה כשהיו באים שוב לשלשל כסף לקופה. כמה שדובבו אותי לגלות את האמת, הם לא הצליחו ואני המשכתי לדבוק בגירסתי. מה זה שיגעתי את כולם , וכמו שאומרים ממש חבל על הזמן.

אבל לכל תעלול יש גבול.

איך בסופו של דבר, בכל זאת, התגלה הדבר ? זה היה באותו יום שהעליתי את מחיר התעלול ושלפתי כבר מטבע של גרוש אחד. הידקתי אותו על האדמה הלחה שמתחת לאחד השיחים, על מנת להשאיר הוכחה להימצאותו של המטבע במקום הזה. מי ראה את כל זה ? זה היה השכן, אדון שווארץ שהיה גר דירה מעלנו, שצפה והתבונן כל הזמן מלמעלה במעשי ואני לא הבחנתי בו בכלל.אני אצתי להורי להראות להם את התגלית החדשה. ומי בא בעקבותי? הלוא הוא ולא אחר, מאשר מיודענו אדון שווארץ. כל החלום נגוז כשהוא רק פתח את פיו. בלון הבלוף הגדול התנפץ ונשאר רק תעלול ילדות משעשע.

עוד מעשה תכמנות שכזה ואבדתי.

הייתי נחשב, בילדותי,  למה שקוראים היום "ילד טוב ירושלים". אולם מה שהייתי מסוגל וזממתי לעשות, בלי שאיש יבחין בכך, ובלי להזיק לאיש, לא יסולא בפז. שהוא מעשה תכמנות א' א' ממדרגה ראשונה.

קשה היה להאמין שהילד הזה יכול להיות שובב וגם כזה ערמומי ולבלף בצורה כזו על כולם, מעשה שלא יאמן כי יסופר. לא הייתי כזה חכם גדול אבל מומחה בהעתקות בהכתבה בצרפתית, מה שנקרא DICTE, כן הייתי. הרעיון לתעלול  לא היה בתכליתו פטנט מיוחד שהצריך מחשבה מעמיקה.

מכאן תיאור המעשה שכך היה.

אדון טרגן, המורה לצרפתית, נהג להקריא בכיתה את ה, DICTE הכתבה,  בדיוק על פי אותו הסדר הכתוב בספר, וכפי שביקש מהתלמידים להתכונן.

אם כך, מה יותר פשוט מאשר להעתיק לפני כן בבית בעיפרון את הכתוב מתוך הספר למחברת. למחקו ,לאחר מכן, בעדינות כך שיראו האותיות במחברת באופן קלוש ביותר. לאחר מכן בכיתה לעבור עליהם שוב בשעת הקראת ההכתבה על ידי המורה. באופן כזה, על בטוח, אפשר להשיג ציון "מעולה".

אימי מאוד התפעלה מהציונים הגבוהים שקבלתי , מדי פעם, בהכתבות האלה בצרפתית וגם התפארה בי מאוד.

ביום בהיר אחד החליטה  להפתיע אותי ולבוא ולבקרני בכיתה בדיוק בשעת ההכתבה, וכמובן לקצור תשבחות המורה על בנה.

נו ! מה תגידו על זה עכשיו ?

אדון טרגן קיבל את אימי בלבביות כיאה לאמא של תלמיד מצטיין ,כביכול. אולם אני רק ראיתי את אימי וכמעט נפלתי מרגלי.כי "את אשר יגורתי בא לי."

"נו, איך בני בלמודים ?" שאלה אימי. ואדון טרגן השיב לה "לא יכול להיות יותר טוב מזה", ואני, אבוי לי ולחרפתי שעוד מעט תתגלה. "יצחק" פנה אלי אדון טרגן "גש בבקשה הנה עם מחברתך". נגשתי אליו, בדחילו ורחימו ובפיק ברכיים, והגשתי לו את מחברתי.

המורה תחילה נדהם,  לא הבין מה הוא רואה ולא האמין למראה עיניו. לפתע נזעק והתעוות כאילו נקשו נחש "מה זה, מה זה צריך להיות?" צרח אדון טרגן "לא פיללתי שאתה יצחק כך תהתל בי".

אתם רק יכולים לתאר לעצמכם לאיזו קבלת פנים, לא עלינו, ואיזו חגיגה ציפתה לי בשובי הביתה מהתעלול הזה. ביחוד כשאבי שמע מאימי שסיפרה לו איך היא התכוננה לקבלת הפנים הנלהבת ועם איזו קבלת פנים צוננת היא חזרה מביקורה בכיתה.

מאוחר יותר, כשהורי ישבו ושוחחו ביניהם על "התרגיל" הערמומי שלי. אי אפשר היה שלא לשמוע את צחוקה המתפקע של אימי, כשתיארה בפני אבי את גודל תדהמתו ואת פרצופו המתעוות של אדון טרגן, כשפלט מפיו את הזעקה לנוכח התכמנות שגילה במחברת שהגשתי לו מתחת לאפו.