יושבים במרפסת הקטנה
מקשיבים לזמרת ההיא
כל מה שצחקנו עליו
נהיה אמיתי
לא יכולים, להביט במראה
בלי לתהות, לאן נעלמנו
לאן הלכו הנעורים
לאן הלכה החוצפה
את מחבקת אותי
בגינה ממול יש ילדים
הם משחקים, ואנחנו מביטים
לא איכפת לנו מהרעש
לא נספר בדיחה, שלא נצחיק
אני מוזג לך עוד כוס
מחזיק אותך, כמעט רוקדים
ברקע יש שיר
של הזמרת ההיא
פעם היינו נעלבים
פעם היינו צוחקים בפנים
היום אנחנו מחייכים במבוכה
ורוקדים לאט
מפחדים שהמחר יהיה דומה
חוששים, אולי זה ייגמר
לא ברחנו שנים
לא עזבנו את הבית,
בלי להשאיר סימנים
לא איכפת לנו יותר, איך אנחנו נראים
לא צורחים יותר, בלי להפסיק
זה יום שישי, ואנחנו במרפסת הקטנה
מביטים על הילדים, שמשחקים בגינה
הכלבים נעים סביבנו, רעבים
את מחבקת אותי, ואני צוחק
אם הייתי אומר לך את זה פעם
היית קמה ועוזבת, בלי להצטער
ברקע יש שיר, של הזמרת ההיא
את שרה אותו בקול,
אולי לי, אולי לעצמך
לא איכפת לנו יותר, על מה אנחנו מוותרים
עוד מעט נלך לאכול,
אחרי זה נקרא עיתון, נרדם
נקום שוב ביום ראשון
זה נראה כאילו הזמן, מניח על השולחן את החשבון
אבל אנחנו,פעם ברחנו
היום אנחנו חיים איתו בשלום
את מסדרת את הבית מעט
אני יורד עם הכלבים לסיבוב
שאחזור, נשתה מעט
נקשיב שוב לזמרת ההיא
אולי נתקרב לריקוד, אולי זיון
פעם היית מבקשת ממני ללכת
היום אנחנו נשארים פה, עד הסוף
