אינטרנט והכרויות
ככל שעברו הימים הבנתי שעדי לא הולכת להתקשר אלי. ואז גיל הציע לי להרשם לאתר הכרויות באינטרנט.
"אתה דפוק?", אמרתי לו. "מה אני נראה לך? נואש?".
גיל צחק. "רק תירשם. מה אכפת לך?"
האמת שלא באמת היה צריך לשכנע אותי להרשם. רק לשכנע אותי שזה לא פתטי. גיל סיפר שגם הוא רשום ואפילו יצא עם כל מיני בחורות משם, ושכל העולם רשום.
אז נרשמתי. השאלות היו די מטומטמות. בהתחלה עוד עניתי את האמת. אחרי זה כבר החלטתי שאם אני לא אשיג בחורה מהסיפור, לפחות אני אצחיק את עצמי. גיל לא כל כך הסכים ותיקן לי את מה שרשמתי. לדוגמא את "תיאור כללי" גיל שינה לי מ-"נראה טוב, מריח רע", ל-"חתיך מקסים". את "שיער" גיל שינה לי מ-"כן, בגב, על התחת ובאוזניים", ל-"קצוץ מארינס", וכולי.
בשורה התחתונה הכרטיס שנוצר לי לא ממש הזכיר את המציאות. אחרי זה התחלנו לחפש בחורות אבל אף אחת לא נראתה לי. ואז בערב התחברתי שוב והפיתוי קנה אותי. שני. התמונה היתה מהממת והדברים שהיא רשמה מאוד מצאו חן בעיני.
מאוד קיוויתי שהיא כתבה אותם לבד ולא איזו חברה מנעה ממנה לכתוב את מה שהיא באמת רצתה.
כלל ה-"פלוס אחד"
גיל הסביר לי לא להתפתות אחרי מה שכתוב. כל מה שהיא סימנה, תעלה באחד. כלומר אם היא כתבה מבנה גוף בינוני, היא שמנה. אם היא כתבה שהיא נראית 5 מ-5 תוריד ל-4. אם היא כתבה שיש לה תואר ראשון היא משפרת בגרויות...
למדתי והפנמתי. זה לא היה רלוונטי לשני שלי, כי אצלה הכל היה על הכי טוב, אז מקסימום תהיה לי בחורה כמעט מושלמת, וגם זה אחלה.
המדריך לטרמפיסט באינטרנט דייטינג
1. אל תהיה טרמפיסט באינטרנט דייטינג. ואם בכל זאת החלטת לנסות, אל תשכח שכלל ה-"פלוס אחד" שווה לתחת.
הפגישה
פגשתי את שני בבית קפה פופולרי בתל אביב. עמדתי בחוץ וחיכיתי שהיא תגיע. קבענו שאני אלבש חולצה כתומה וככה היא תזהה אותי.
כל בחורה שעברה הפכה אותי לחרדי. "אלוהים, רק שזו לא היא".
לבסוף ניגשה אלי בחורה הושיטה יד ואמרה – "אני שני".
לא האמנתי למראה עיני. איפה כלל ה-"פלוס אחד" ואיפה היא. באמת היה לה מבנה גוף "מושלם". מושלם בשביל אוכל נמלים מצוי. היה לה שיער מקורזל עצום והיא לבשה סוודר מתקופת המנדט הבריטי. כלל ה-"פלוס 11" היה יותר מתאים.
רציתי להגיד לה שאני לא אני. אבל מי עוד יסתובב על חולצה כתומה באמצע תל אביב. "הי", אמרתי.
שתקנו ואז הצבעתי לעבר הכניסה. הלכנו ביחד והיא התיישבה באיזה מושב. התיישבתי מולה ומלמלתי משהו על זה שמאוד מביך להכיר ככה.
היא התחילה לדבר ואני ספרתי את הדקות. הסתכלתי מסביב ופתאום קלטתי קבוצה של אנשים מאושרת. "בטח משחקים 'זהה את הזוג שהכיר באינטרנט'", חשבתי לעצמי.
היא המשיכה לדבר ואני המשכתי בנוהל המילה האחת. "ואללה? באמת? די?".
היא היתה מאוד נלהבת מהנכונות שלי להאזין ואני מצאתי את עצמי פוזל לעבר השעון כל כמה דקות.
ואז תודה לאל צלצל הפלאפון שלה. שנינו הסתכלנו לעברו. היא בהפתעה, ואני כמו ילד סומלי שמצא קרקר.
"עזוב, אני לא אענה", היא אמרה לי עם חיוך שבע רצון. הנהנתי לעברה והמשכתי לעשות את עצמי מעוניין בדבריה. היא המשיכה לדבר, והפליגה בסיפור על כמה זה מצחיק שחברה שלה התקשרה אליה בטעות, וחשבה שהיא מדברת עם אמא שלה, וככה היא עבדה עליה לפחות 4 דקות רצוף. ואז, כשחברה שלה זיהתה סוף סוף שזאת היא, היא ממש כעסה. ואז היא נרגעה והן צחקו מלא.
ואז הפלאפון שלי צלצל. הבטתי בו בהלם. ידעתי דבר אחד – אסור לי לענות. ידעתי עוד דבר. זאת אמא שלי על הקו.
פעם, כשהייתי קצת יותר קטן, אמא שלי התקשרה אלי לפלאפון ולא עניתי לה. לא בכוונה, פשוט שכחתי אותו באוטו. היא נבהלה נורא והתקשרה למשטרה. הם מאוד נלחצו כי היא הגזימה לגמרי בסיפור וסיפרה שכבר יומיים לא שמעה ממני. הם כמעט עשו בדיקה עם חברת הסלולרי איפה אני נמצא ובאו לחלץ אותי. אבל אז נכנסתי בדלת ואמא שלי פרצה בבכי וסיפרה להם על הנס הגדול שקרה.
כל כך כעסתי עליה אז, שידעתי שהפעם אין סיכוי שהיא תעז לעשות אותו דבר. אבל עכשיו, קצת הצטערתי על זה ואפילו חשבתי להתקשר אליה מהשירותים ולעשות מבטא ערבי בתקווה שהיא תחשוב שחטפו אותי. ואז פשוט החלטתי להתקשר לגיל מהשירותים ולבקש שיבוא לחלץ אותי.
בשירותים
בחיים לא הריחו השירותים טוב יותר מאותו היום. התקשרתי לגיל ואמרתי לו – "אני בבית קפה ההוא בתל-אביב. תבוא להציל אותי".
"עשר דקות ואני אצלך", הוא אמר.
מבצע חילוץ
גיל נכנס למסעדה וזיהה את המיקום שלי ישר. הוא התקרב וצעק אלי – "שניייייייים!"
הסתכלנו עליו בשוק שנינו. "אתה לא זוכר אותי? אני גיל, מי"ב 2!"
הוא תפס כיסא והתיישב. שני הסתכלה עלי במעין מבט של השתתפות בצער. איך ניפטר שנינו מהמטריד הזה?
"גיל. אהלן. מה שלומך?" התעשתתי.
"בסדר בסדר. אתה יודע איך זה – השתחררנו. עכשיו לומדים".
שתקתי. לא היה לי מושג לאן הוא מתכוון להוביל את זה. שני נעה בחוסר נעימות על הכסא שלה.
"מה איתך, תגיד לי? שמעתי שעשית אפילציה בגב!", הוא אמר, עם חיוך ענק מרוח על השפתיים, ואז הסתובב אל שני. "אל תסתכלי עליו ככה. את חושבת שהוא נולד ככה? חלק כמו תחת של תינוק? בכיתה היינו צוחקים עליו שבטיול לגן חיות הקופים מצלמים אותו".
שני ואני היינו בהלם. האמת שדי מתאים לגיל להתנהג ככה.
"אין לי מושג על מה הוא מדבר", אמרתי לה והשפלתי את המבט.
"עלק אין לו מושג", גיל אמר, ואני העפתי לו מבט עם רצח בעיניים. "עליך הרי כתבו את המחזמר שיער!", ואז הוא פנה לעבר שני ולחש לה בקול רם: "בואי נגיד שבתיכון הוא נתן ביטוי חדש למושג 'שעיר לעזאזל'".
בשלב הזה כל עיני המבקרים בבית הקפה היו עלינו ואני הייתי אדום לגמרי. שני היתה הרבה פחות משועשעת משאר המבקרים ופשוט אמרה לי – "תשמע. כתבת באתר שאתה חלק. אפילציה זה לא הדבר האמיתי".
"ואת כתבת מבנה גוף ממוצע!" צעקתי עליה, והיא נעשתה אדומה. מלצרית הפילה צלחת אבל לא התכופפה להרים את השברים. אף אחד גם לא צעק "מזל טוב".
שני האדימה גם היא, קמה הסתובבה והלכה. היא אפילו לא הציעה לשלם על עצמה.
הוצאתי שטר של 100 שקל, הרבה יותר מכפול ממה שעלו שני הקפוצ'ינו ששתינו, השארתי על השולחן וקמתי ויצאתי מהמסעדה. גיל המופרע קד קידה לקהל שהתחיל למחוא כפיים ולהעיר הערות.
